קיצור התנ"ך

קוד: קיצור התנ"ך בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: חגי הופר

אל:

קיצור התנ"ך/ חגי הופר

[בעקבות "קיצור משלי" שכתבתי חשבתי לעשות קיצור גם לספרים נוספים, אך מסיבות שונות החלטתי לוותר על הרעיון, ותחת זאת לכתוב קיצור-נמרץ של התנ"ך כולו. איני בא לסכם את הספרים, כמובן, אלא רק לציין את נושאיהם הכללים ואת הביטויים החוזרים בהם ומאפיינים אותם. דומני שיש בכך תועלת-מה]

 

ספר בראשית מספר לנו את הווי חייהם של האבות, כדי שנלמד מהם דרך-ארץ, שכמאמר רבותינו קדמה לתורה, גם מהותית, אך גם כרונולוגית.

 

ספר שמות מתאר את יציאת בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, או יותר נכון – מעבדות לאדם לעבדות לה', שכן מיד ניתנות הדיברות ועימהן התורה, חוקים ומשפטים. בסוף הספר מתוארת בניית המשכן, המוביל אותנו לספר הבא.

 

ספר ויקרא דן בתורת כוהנים, בקרבנות ובטקסים שונים, המהווים חלק חשוב של הדת, לפחות לפי תפיסה אחת.

 

ספרים במדבר ודברים ממשיכים לתאר לנו את חוקי האל, בצד המשך התיאור של מסע ישראל במדבר, עד הגעתם לארץ המובטחת. ספר דברים הוא נאום משה והוא חוזר על דברים שנאמרו בספרים קודמים בצורה שונה.

 

ספר יהושע מתאר את כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. דומני שהביטוי המאפיין אותו הוא ביטוי ייחודי הנאמר ליהושע מספר פעמים: "חזק ואמץ!".

 

ספר שופטים מתאר את תחילת התנחלות בני ישראל בארץ. פעמים חוזר הביטוי – "איש הישר בעיניו יעשה", הבא לציין, כנראה, שזו תקופת טרום-המלוכה, ועל-כן היא פחות מאורגנת. אך יותר מכך חוזר על עצמו מעגל התנהגות: ישראל מתרחקים מה' – הוא שולח בהם מלך שיילחם בהם – הם קוראים לה' וניצלים – "ותשקוט הארץ 40 שנה", וחוזר חלילה.

 

ספר שמואל (א+ב) מתאר את ראשית מלכות ישראל, תחילה את שאול, שמוצג באור שלילי יחסית, ואחר-כך את דוד, המוצג באור חיובי יחסית. נראה שהפסוק המתאר בצורה הטובה ביותר תקופה זו הוא: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".

 

ספר מלכים (א+ב) מתאר את השתלשלות ממלכות יהודה וישראל. הדבר החוזר כאן הוא הכתרת כל מלך בתואר "עשה הישר בעיניי ה'", או לא. מי שלא, הרבה פעמים מצוין שהלך בדרכי ירבעם בן נבט, שהציב שני עגלים של עבודה זרה. מי שכן, הרבה פעמים הכרית את העבודה הזרה שפשתה בארץ באותו זמן.

 

ספרי הנביאים – ישעיה, ירמיה, יחזקאל ותרי-עשר - מביאים את דברי הנביאים, שפעלו במשך תקופה ארוכה בישראל. דבריהם רבים, אך מוטיב שחוזר על עצמו רבות הוא העזרה לדל ולמסכן מצד אחד, כלומר מחויבות סוציאלית, ואי-הסתמכות על הקורבנות מצד שני, כלומר הפניית עורף לממסד הדתי. היטיב לבטא זאת הושע שאמר: "חסד חפצתי ולא זבח". דבריהם מחולקים על פי רוב לחלק של תוכחות וחלק של נחמות, ששיאן באחרית הימים והופעת המשיח מבית דוד. יוצא דופן הוא ספר יונה, שאינו מביא מדברי הנביא עצמו, אלא סיפור אודותיו, כיצד ניסה לברוח משליחותו. בחלק המדיני אין אחידות, וכך ישעיה מורה להתנגד למלך אשור התוקפן, בעוד ירמיה, בדור אחר, מורה לקבל את עול מלך בבל.

 

ספר תהילים הוא ברובו שירות שבח ותהילה לה': "אודך ה'". מיטיבה לבטא זאת מילה אחת מפורסמת החוזרת בו רבות: "הללויה!". ואולם, בצד זאת, חוזר המוטיב של היות המשורר נרדף על-ידי צריו, וה' מושיעו מידם.

 

ספר משלי הוא ספר חכמה, שקיצרתי את דבריו לקטע הפותח כך: "היה צדיק וטוב, חכם וחרוץ, ואל תהיה רשע ורע, כסיל ועצל, כי אז תבורך ולא תקולל, תזכה לכבוד ולא לקלון". במילים אחרות, של תהילים: "סור מרע ועשה טוב". זהו צירו המרכזי לפי תפיסתי, ואולם, מצויים בו עוד פניני חוכמה רבים.

 

ספר איוב מתאר את ניסויו של איוב על-ידי ה', בעצת השטן, על-ידי שליחת מכאובים רבים וצרות רבות אליו. מצד אחד יש כאן הצדקת דין ידועה: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך", ואולם מיד איוב מקלל את יומו ומתמיד בכך לאורך רוב הספר. מצד שני, רעיו מנסים להסביר לו שמכאוביו ודאי באו עליו מאת ה' על חטאיו, אלא שלבסוף ה' מגנה אותם על דבריהם אלה. הספר, אם כך, מנסה לענות על השאלה, מדוע יש צדיקים סובלים ורשעים נהנים, והוא, די במפתיע, שולל את התשובה שלכל סבל קדם חטא.

 

חמש מגילות הן:

שיר השירים – "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" – שירי אהבה כפריים מחד ומלכותיים מאידך.

רות – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". סיפור ההתגיירות הגדול של רות, שממנה בא דוד.

איכה – אוי, "אוי נא לנו כי חטאנו". הקינה על חורבן הארץ והמקדש.

קהלת – "הכול הבל". דיון אקזיסטנציאלי-פסימי במהות החיים.

אסתר – "ונהפוך הוא". המן מנסה להשמיד את ישראל ובסוף מושמד בעצמו.

 

ספר דניאל מתאר בחלקו הראשון מעשי פלאים של דניאל בחצר המלכות בימי גלות בבל, ובחלקו השני חזיונות שונים לעתיד. סגנונו שונה משל שאר הנביאים, והבדל מהותי אחד שאני רואה הוא, שבדבריו אין דברי מוסר ותוכחה לעם.

 

הספרים עזרא ונחמיה – מתארים את חזרת ישראל לארצו – ובניית המקדש בשנית - לאחר גלות בבל, רק משבט יהודה, בנימין ולוי, כך שמעתה השם הנפוץ לעם הוא – יהודים. כאן גם מתגלה רגישות רבה להמשך קיומו הייחודי של העם, כפי שמתבטא בבקשה לגרש את הנשים הנוכריות אשר להם.

 

ספר דברי הימים (א+ב) – חזרה על מה שסופר בספרים קודמים, בעיקר בספר מלכים, עם שינויים פה ושם. לדעת החוקרים הספר מהלל את מלכות בית דוד.