פרשת שמות

מאת: ברוריה בן-דוד (וייס)

עיונים בפרשת שמות / ברוריה בן-דוד (וייס)

פסוקי הפתיחה של ספר שמות (א א-ה), אינם המשך לבראשית נ כו, אלא חוזרים בקצרה על רשימת שמות בני ישראל שבבראשית מו ח-כז, ומשמשים רקע לפסוק המספר ששבעים נפש אלו פרו "וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמ' א ז). כתוב : "בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה" (דב' י כב), וכשיצאו "כשש מאות אלף רגלי" (שמ' יב לז). זו הייתה הסיבה למאורעות שהביאו ליציאת מצרים.
בבראשית מנה אותם בחייהם וכאן בסיפור מותם. כתוב : "וימת יוסף וכל הדור ההוא" (פס' ו).
"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה" לא נאמר "אשר באו", כי אם "הבאים". כלומר : שהם באים תדיר, בכל העתים ובכל הגלויות, כאשר בני ישראל נתונים בצרה ובמצוקה, באים איתם שמות השבטים הללו וזכותם עומדת להם להחזיק מעמד (חידושי הרי"ם).

יש לציין שרש"י מביא בתחילת כל ספר מחמשת חומשי תורה, מדרש המדבר בשבחם של ישראל.
רש"י אומר : אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן במיתתן (אחר מיתתם), להודיע חיבתם. שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר ובשמותם שנאמר "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא" (יש' מ כו). ובתהילים כתוב: " מונה מספר לכוכבים " (קמז ד).

כשם שהכוכבים מאירים את חשכת הלילה, כך יאירו בני ישראל האיתנים באמונתם ובתורתם את העולם. ייעודו של העם להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש (שמ' יט ו). ה' מציע לישראל דרגה נשגבה בקרב העמים תמורת קבלת משמעת מיוחדת. בני- ישראל יהיו במקום מכובד בין שאר האומות, אותו מקום שתופסים הכוהנים בקרב האומה ויהיו מקודשים ככוהנים. על הכוהנים מוטלות מצוות מיוחדות והם נהנים גם מזכויות מיוחדות. קיום חוקי התורה שמירת הצדק והמשפט, מלכדים את העם לחומה אדירה שקשה לבקעה, לכן כל אדם צריך לדגול בערכים מוסריים שהם תנאי מוקדם לקיומה של כל מדינה וערובה לכוחה של המדינה. שפל מוסרי מעמיד את עצם קיומו של העם בסכנה גדולה.

פרק א פס' כא : " ויהי כי יראו המילדת את האלקים, ויעש להם בתים ". לפי שיוכבד ומרים יראו את האלקים, זכו לבנים טובים והקימו בתים גדולים בישראל. מיוכבד יצא משה רבנו ואהרן הכהן, ומרים ילדה את בצלאל אשר הקים את המשכן (מדרש).

לפי אבני אזל : דרש רבי עקיבא כי בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו אבותינו ממצרים. הן עודדו ונחמו ועוררו בבעליהן רצון קיום וחדוות חיים על אף התנאים הקשים ביותר.

בפרשה אנו קוראים על סגולותיו של משה כמיועד להנהגה האלוקית. מוצאו מ" איש מבית לוי " ומ" בת לוי ". סיפור לידתו משולב במקרא בפרשת גזרת השמד על ילדי העברים במצרים. הצפנתו הזמנית ונתינתו בתיבת גומא בסוף על שפת היאור, והצלתו הפלאית רומזת גם להצלתו העתידה של עם העברים. שני מוטיבים קשורים בהצלתו: התינוק הניצל מגזרתו של המלך, והתינוק הנמסר לחסדי הנהר.

" ותשם בסוף על שפת היאר " (שמ' ב ג). אותו יום היה שביעי בחודש סיוון, שכן משה רבנו נולד בז' אדר, ושלושת החודשים בהם הצפינה אותו אמו נסתיימו ב-ז' סיוון. וב-ז' סיוון קיבל משה את התורה על הר סיני, ולכן עמדה לו הזכות שיהיה ניצול (סוטה).

התורה אינה מזכירה את שמה של בת פרעה. בדבה"א ד יח מוזכר שמה "בתיה". חכמינו אמרו כי השם בתיה ניתן לה כאות תודה על אשר חמלה על משה והצילה אותו, וכך אמר לה הקב"ה את קראת לבני משה הריני קורא לך בתי- בתיה.

כאשר משה גדל נכרו בו תכונות של גיבור הלוחם למען אחיו ולמען הצדק. בהמיתו את המצרי שהכה איש עברי, ובתוכחתו לרשע שבין העברים הניצים :"ויאמר לרשע : למה תכה רעך?" (שמ' ב יג). ייתכן שרמז לעתיד נשמע מדברי הלעג של הרשע : "מי שמך לאיש שר ושפט עלינו?" (פס' יד).

אמר ריש לקיש :המגביה ידו על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר: "ויאמר לרשע : למה תכה רעך?" (שמ' ב יג).
שומ"ר – שמות רבה : לא נאמר "הכית", אלא "תכה", משעה שאדם מרים ידו להכות חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.
רעך- רשע כמותך (רש"י). אין פירוש רעך חברך, אלא אדם הדומה לך.

כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה, וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי, הרי זה באמת חוסר דעת ורשעות, אשר אין דעתו של משה רבנו סובלת (אבני אזל).

פעולותיו של משה כמושיע קדמה להתגלות ה' אליו. הוא המית את האיש המצרי שהכה את האיש העברי, והוכיח את הרשע שבין העברים הניצים, וכשנאלץ לברוח למדין נתקל בבנותיו של כוהן מדין שעה שהפריעו להן הרועים להשקות את צאן אביהן. משה קם באומץ לב ובזריזות והושיע את הבנות מיד הרועים התקיפים והשקה את צאנן. אביהן אסף אותו אל ביתו ואף נתן לו את בתו צפורה לאישה והיא ילדה לו בן. משה קרא לו גרשם. "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמ' ב כב). בזה מסתיים הפרק הראשון בחייו של משה. קורותיו הבאות של משה מוקדשות לישועת בני ישראל.

"ומשה היה רעה את צאן יתרו... וינהג את הצאן אחר המדבר" (שמ' ג א), להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים (רש"י).
שמו"ר : כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה). אין ה' נותן גדולה לאדם עד שבודקו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה. הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והועלו לגדולה. בדק לדוד בצאן, ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל, וכן במשה הוא אומר : ונהג את הצאן אחר המדבר להוציאו מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות את ישראל שנאמר : "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (תה' עז כא).
משה גילה רחמים ואהבה לחלש, ונמנע מלגזול בשדות אחרים, ולכן ראה את הצאן בשדות הפקר בלבד.

ראשית שליחותו של משה בהתגלות ה' אליו בסנה הבוער באש ו"איננו אכל" "בהר האלקים" בחורב. ה' מצווה את משה : "של נעליך מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עמד עליו אדמת קדש הוא" (שמ' ג ה). הגוף הינו לבושה החיצוני של הנשמה, כדוגמת הנעליים לרגליים, וזהו שאמר ה' למשה : אם ברצונך להגיע לידי השגות עליונות ולמדרגת תגלית אלוקית. חייב אתה תחילה להשיל מעליך את הכוחות והנטיות הגופניות העוטפות את הנשמה, כי אז תוכל להגיע אל הקדושה (מלבי"ם).

"ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלקים" (שמ' ג ו). מתוך יראת כבוד. פסוק זה מספר בשבחו של משה, לכן לאחר זמן עלה למדרגה הגבוהה של "דבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמ' לג יא), אין משמעות הדברים שראה משה את פני ה' שהרי נאמר :"לא תוכל לראת את פני" (שמ' לג) וכן נאמר : "וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמ' לג כג). משה היה שומע את קול ה' לא במראה ובחזון, אלא כשם שרגיל אדם לשמוע את קול רעהו המדבר אתו פנים אל פנים. "ותמנת ה' יביט" (במ' יב ח) - ביטוי ציורי. דומה הדבר כאילו הוא מסתכל בתמונתי. דרך משל להודיע כי נבואתו של משה נשגבה היא מנבואת כל שאר הנביאים.

ה' אומר למשה : "ראה ראיתי את עני עמי... כי ידעתי את מכאביו (שמ' ג ז). עינויים ותלאות ניכרים ע"י אותות וסימנים בחיצוניותו של המעונה, ואילו ייסורי נפש הצפונים בעומקה של נשמה אי-אפשר לראותם, רק ה' יודע מחשבות, לפיכך ראה את העינויים החיצוניים, וידע את ייסורי הנפש הפנימיים (מלבי"ם).

בהר האלוקים שמע משה את הציווי לשוב למצרים ולהוציא משם את בני-ישראל. משה רבנו העניו מכול אדם אינו מוצא את עצמו ראוי להיות גואלם של ישראל, והוא שואל "מי אנכי?" דווקא שאלתו זו מוכיחה כי הוא הראוי להיות הגואל, שכן ה' בוחר בענווים ושפלי רוח, כדרך שבחר בהר סיני מכול ההרים לתת עליו את התורה, לפי שההרים הגבוהים והרמים התגאו בגובהם, ואילו הר סיני נמוך הקומה היה שפל בעיני עצמו. דווקא משום שפלותו ומיעוט ערכו בעיני עצמו ראוי משה להיות גואלם של ישראל (אבני אזל).

משה מביע ספקות לגבי יכולתו לקבל את התפקיד. בפעם הראשונה משה מפקפק בכוחו. בפעם השנייה באמונת בני-ישראל. בפעם השלישית שוב באמונת בני ישראל, ובפעם הרביעית שוב פקפק בכוחו. מחדש את היסוסיו לעצם השליחות בטענת אי יכולת. "כי כבד פה ולשון אנכי". הפקפוקים האלה נובעים מתוך ענוותנותו הגדולה של משה. לכאורה ענווה היא מידה משובחת, אך משה הפריז כאשר סרב בפעם החמישית ואמר : "שלח נא ביד תשלח". התעורר עליו חרון אפו של ה' ונטלה ממנו מקצת מהגדולה שנועדה לו. משה לא יגאל את ישראל לבדו. ניתן לו שותף במעשי הגאולה אהרון אחיו. כמו בתחילת פעולתו גם בסופה, משה לא יזכה לסיים את אשר הוטל עליו, ולא יזכה להכניס את ישראל לארץ.
על אהרן כתוב : "וראך ושמח בלבו" (שמ' ד יד). רמז למידותיו של אהרן : אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות (מ' אבות א יב).

תחילה לא הבין משה על שום מה בני-ישראל סובלים בגלות יותר מעמים אחרים, ואילו עתה משנוכח לראות ביניהם רכילויות, מחלוקת ולשון רע, כבר היטיב להבין עד כדי כך שאפילו שאל :"וכי אוציא את בני ישראל?". משום איזו זכות ראויים בני ישראל להיגאל? מסתבר אפוא, כי בגלל לשון הרע, מחלוקת ורכילות מתבטלות כל הזכויות (שפת אמת).

הצלחת שליחותו של משה תהיה תלויה בכך, שהזקנים והעם ישמעו לקולו (ג יח). בלבו של משה התעורר ספק. אולי לא יאמינו לו ולכן לא ישמעו בקולו. להסיר את ספקותיו של משה נותן לו ה' שלושה אותות : המטה הושלך ארצה ונהפך לנחש. היד הוכנסה לחיק והצטרעה. מימי היאור נשפכו אל היבשה ונהפכו לדם.

המטה שנהפך לנחש. רמז למשה שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש (רש"י).
שמו"ר : תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו שנאמר : "כי יודע אלקים" (בר' ג ה), כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות.
הנחש היה אחד מסמלי המלכות בכתרו של מלך מצרים. ויש באות הזה סמל שיש בכוחו של ה' לעשות במצרים כרצונו.

"והנה ידו מצרעת כשלג" (שמ' ד ו). דרך צרעת להיות לבנה (ויק' יג ד). אף באות זה רמז שלשון הרע סיפר באמרו : "והן לא יאמינו לי", לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע.
שמו"ר : מכאן שכל החושד חברו בדבר ואין בו, לוקה בגופו.

"ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג", ואילו במידה טובה כתוב : "ויוצאה מחיקו, והנה שבה כבשרו". מחיקו הוא דשבה כבשרו (שבת צ"ז). מכאן שמידה טובה ממהרת לבוא ממידת פורענות.

מלבי"ם : האדם נוצר כדי לפעול, ליצור ולהועיל, מי שמתרשל לעשות את המוטל עליו, הרי זה כאילו הוא מחריב והורס את אשר כבר נבנה. "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (משלי יח ט). העצלות הינה הרת מוות ואבדון. אם היד טמונה בחיק ואינה עושה דבר, אזי הרי זו צרעת המשולה למוות, אבל כשמוציאים את היד מתוך החיק כדי לפעול ולעשות מיד "והנה שבה כבשרו".

"וישב אל יתר חתנו" (ד יח) ליטול רשות שהרי נשבע לו (רש"י)
שמו"ר : "ולא נשבע למרמה" (תה' כד ד). זה משה כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו, וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו.

שובו של משה למצרים היה מעשה של מסירות נפש, שמקורה אצל אברהם אבינו. מסירות נפש שתביא את הגאולה העתידה.  "על החמור" לפי רש"י חמור מיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו, שנאמר : "עני ורכב על חמור" (זכ' ט ט). כלומר : המלך המשיח יהיה צדיק ועניו שלא יופיע כדרך המלכים רוכב על סוס ורכב מפואר, כי אם כאיש פשוט, הרוכב על חמור.