פרשת וָאֵרָא: קרבה בין אלוהים לאדם / מוטי לקסמן, תשס"ט.
ספר התורה נפתח בהצהרה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).
הצהרה זו מציינת מוחלטות ושלמות כוללת שמתבטאת למשל בתיאור הבא: "מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם: מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים לג, יג–טו). אכן, "אלוהים הוא אל עליון, הקיים כשלעצמו, והוא אינסופי וכליל שלמות" [1].
אמירות אלה מעלות שאלת יסוד: אם אלוהים נתפס כאינסופי וככליל השלמות איך יכול אדם סופי ומוגבל לומר משהו משמעותי על אלוהים?
שאלות אלה שואל גם משה, בפרשת השבוע שעבר, פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: [...] זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג, יג–טו). תשובת אלוהים אינה מצמצמת את המרחק בין אלוהים השלם לבין האדם, לכן מוסיף משה ושואל שוב: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א). נראה שהסופר המקראי היה ער לקושי, ובסיפור המעשה הוא מנסח בסיס מבהיר. אכן, בתחילת פרשת השבוע, פרשת וָאֵרָא, בתיאור הדברים שמשה מיועד להעביר לבני ישראל, מופיע הביטוי "אֲנִי ה’" ארבע פעמים בתוך שבעה פסוקים [2]! זה הופך את הביטוי למילה מנחה [3].
כלומר, הפנייה לבני ישראל באה להציג את אלוהים בפני העם. האם רק ההיבט הטכני של שכיחות הביטוי "אֲנִי ה’" משדרת זאת?
נמשיך לקרוא ונראה.
בשלב הראשון הכתוב מציג בפני בני ישראל את שמו החדש של אלוהים: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג).
כלומר אם מישהו זוכר במקרה את סיפורי העבר בא הכתוב לומר יש שם חדש ואולי מערכת יחסים חדשה.
ובהמשך נאמר: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שם, ה). האם פסוק זה משקף הופעה של ישות מוחלטת ונצחית שיודעת הכל?
לטעמנו לא.
כאן מתאר הכתוב את אלוהים כישות שנזכרת בהתחייבות בעקבות קליטה של מצב העם.
ישות אין-סופית ונצחית נזכרת רק לאחר שהיא קולטת נתונים מן העולם?
וודאי שלא.
אם-כך, איך אפשר להבין זאת?
אנו מציעים את ההסבר הבא, העם כבר שנים רבות בעבדות. זיכרון העבר, אם הוא קיים, הוא זעום ומעורפל. אבל, המטרה היא להפיח בעם העבדים תקווה ולעורר אותו לפעילות. האם אפשר לממש זאת על-ידי הצגת ישות מופשטת ורחוקה מתפישה?
לא.
ההצגה צריכה לבטא קרבה מסוימת. אחת הדרכים היא להשתמש בדימויים שיכולים להיות מובנים על-ידי השומעים. בדרך שנבחרת על-ידי הסופר המקראי שלבים אחדים: א. הכתוב מעלה את מרכזיות האלוהים באמצעות הביטוי המנחה. ב. האלוהים מוצג בשם חדש. ג. האלוהים מתואר במונחי התנהגות מוכרת של בני אנוש.
האם העם מאמץ מיד את אמונה?
לא: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט).
זה מפליא? לא. העם עדיין בתוך העבדות הקשה.
עם-זאת, כפי שאנו יודעים העם נענה בסופו של דבר ויוצא ממצריים, אבל רק לאחר היציאה בא ביטוי של אמונה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
כלומר, אמונה אינה מתקבלת לאחר מפגש אחד אלא רק לאחר זמן רב, רק לאחר שמתברר שיש כיסוי להבטחות.
אבל אם הצעד הראשון לא ישדר קרבה שיש בה הבנה ורגישות, לא יבואו גם צעדים נוספים של שכנוע ואמונה.
האם, מנהיגים בשר ודם לא יכולים ללמוד מכך?
הארות ומראה מקום
[1] קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים 2006, עמ' 15; ספר מומלץ לכל צמא תרבות ואמונה.
[2] שמות ו פסוקים ב, ו, ז, ח.
[3] "מלה או שורש לשוני, החוזרים בטכסט או מסכת טכסטים, חזרה רבת משמעות" (מ"מ בובר, "סגנון המלה-המנחה בסיפור התורה", דרכו של מקרא, ירושלים תשכ"ד, עמ' 284.