פרשת בא

מאת: motinue

אל: motele777 @ gmail.com

פרשת בֹּא מספרת לנו על שלוש המכות האחרונות לפני יציאת בני ישראל ממצרים: אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ ומכת בכורות.
שלוש מכות אלה ניתן לאפיין בכוללות המלאה שלהן:

•  מכת ארבה מתפשטת על כל הארץ ומשמידה כל דבר ירוק (אגב, המספר המקראי אינו מסביר איך היה לאחר מכה כזו מה לאכול, האם הייתה מכה נוספת שלא כתובה: רעב?).
  
• החושך חל ברציפות שלושה ימים על כל הארץ.
  
• ומכת בכורות פוגעת בכל בכור שהוא.
  

לגבי שלוש המכות האלה אפשר לשאול מדוע טוטאליות כזו, האם לא היו מצרים שלא היו ראויים לסבל? ומה לגבי הילדים, התינוקות בני יומם, ואם תינוק בן יומו היה הבכור במה הוא פשע? ובכלל במה פשעו "וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה"?.

במלים אחרות התיאור מעלה תמונה של כוחניות אלימה ביותר [1], והשאלות על כך הן קשות ביותר. אבל, הפעם נבחן מבט אחר.

קריאה זהירה בפרשת השבוע מגלה תופעה מעניינת. בין דברי ה' לגבי מכת בכורות [2] לבין תיאור מימוש המכה [3] מופיעים פסוקים רבים המתארים את תכני ודיני חג הפסח [4]. מה רואה הסופר המקראי לצרף את אזכור הפסח דווקא כאן?

תאמרו: זו שאלת היתממות, הרי חג הפסח מציין את יציאת מצרים, אז מה יש לשאול כאן?
בואו נעיין יחד במסופר על חג הפסח.

תיאור חג הפסח נפתח בפירוט קרבן הפסח [5], ונמשך בתיאור דיני חמץ ואכילת מצות [6].
מודגש שחג הפסח אינו אירוע זמני אלא הוא חג לעתיד, לדורות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (שמות יב, כד).
אם זה חג לעתיד, מה יש לזכור ולהזכיר?
ראשית, את הרקע הכוחני והאלים שהביא לשחרור: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות יג, ג) [7].
עלינו לזכור שאלוהים הוציאנו ממצרים, רק זאת?
עלינו לזכור שיצאנו מבית עבדים.
תהליך התגבשות המשפחות לעם נושא בתוכו סיפור של עבדות! לא של גבורה, לא של פאר, לא של גדולה – רק של עבדות!
זיכרון זה הוא לא רק לחג הפסח אלא "מזכירין יציאת מצרים בכל יום" [8].
אם-כן, המיתוס הקדום המתאר כינונו של עם ישראל נושא סיפור עבדות, האם יש עוד עם או תרבות שזה יסודה הקדום?
ומה עוד אנו מצווים לזכור בתיאור הראשון של חג הפסח?
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (שמות יב, מח–מט).
לזכור שיש גרים, אנשים שמוצאם לא מבני ישראל, והם חיים בתוך האוכלוסייה הישראלית. גם הם מקריבים את קרבן הפסח.
ומה שחשוב ועקרוני יותר: שוויון מוחלט קיים בינם לבין בני ישראל כי "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".
זהו האזכור הראשון של מצוות היחס החיובי לגר, "מצווה שחוזרת על עצמה מספר הפעמים הרב ביותר, בנוסח זה או אחר – 36 פעמים, יותר משבת, כשרות וכ'" [9].
נכון, הכתוב מתאר שהזרים נדרשים לברית מילה, לציון שוויונם המלא, אבל זה הכל! [10].
בפרשה בה אלוהים הוא הפועל והיוזם המרכזי שזורות שתי אמירות חשובות: שורש העבדות בכינונו של העם והיחס החיובי לגר.
אמירות אלה אינן זרות זו לזו, מצופה שהזוכר את מוצאו בעבדות יהא רגיש לאי-שוויון גם של זרים החיים בעמו.
האם מרחק הזמן בין העבדות במצריים לבין ימינו אלה, משכיח את הקשר החשוב הזה?