עיונים בפרשת וארא

מאת: ברוריה בן-דוד (וייס)

עיונים בפרשת וארא / ברוריה בן-דוד (וייס)

בפתח הפרשה נאמר : "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו". הקב"ה פונה אל משה בשתי צורות דיבור : "וידבר" "ויאמר". "וידבר" – לשון קשה. ככתוב : "וידבר אתם קשות" (בר' מב ז). "ויאמר" – לשון רכה. ככתוב : "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (בר' יט ג). "כה תאמר" לנשים "ותגיד" לגברים (רש"י יט ג ; לב ז). מכיוון שמשה הרהר על מידותיו של הקב"ה : "למה הרעתה לעם הזה? לכן "וידבר אל משה" – דבר איתו משפט (רש"י).
ה' מסמל את מידת הדין והמשפט. בכל מקום שנאמר ה' היא מידת הרחמים. בכל מקום שנאמר אלוקים היא מידת הדין (ב"ר לג נ).

"ויאמר אליו אני ה'". גם תשובה זאת מתייחסת לדבר משה (סוף פרשת שמות : "למה הרעתה לעם הזה?"). ה' מבטיח למשה שאכן הגאולה בוא תבוא, כי אני ה' מסמל את מידת הרחמים. נאמן לשלם שכר טוב לאבות הראשונים.

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם".בפרשת "לך לך" נאמר לאברהם : "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" (בר' יז א).
בשם "אל שדי" ובקיצור "שדי" התגלה ה' לכל האבות. בכל מקום בבראשית שכתוב השם "שדי", נסמכה לו בדרך כלל ברכת פריה ורביה והבטחה למתן הארץ. בברכת יצחק ליעקב (בר' כח ג-ד), ובברכת ה' ליעקב (בר' לה יא-יב), ויעקב עצמו חוזר על הבטחה זו באזני יוסף בשם "אל שדי" (בר' מח ג), ובשם זה הוא מברך את יוסף (בר' מט כה).
בכל מקום בבראשית שהכתוב נוקט שם זה השומע נמצא בצרה, ובשם זה בא לעודדו ולחזקו.כך בפרשת "לך לך" אברהם שרוי בצרת עקרותה של אשתו שרי ובשם זה ה' מעודדם ומחזקם (פרק יז), וכן ביעקב בצאתו לגלותו הראשונה לפדן ארם ובשובו ממנה (בר' כח ג-ד ; לה יא-יב). יעקב עצמו נוקט שם זה בשלחו את בניו בפעם השנייה למצרים. "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין, ואני כאשר שכלתי שכלתי" (בר' מג יד).

אך ישנם ארבעים ושמונה פעמים במקרא שהשם "שדי" רומז למידת הדין הקשה. בספר "איוב" למשל מופיע השם "שדי" שלושים פעמים.

השם שבו התגלה ה' לאבות ישראל רומז להשגחה מיוחדת עליהם. ככתוב : ישב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תה' צא א), ובהמשך אותו פרק "עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו".
"ושמי ה' לא נודעתי להם"- לא אמרתי להם בשעה שהתגליתי "אני ה'".
משה שאל את ה' : "ואמרו לי: מה שמו? מה אמר אלהם? ויאמר אלקים אל משה : אהיה אשר אהיה" (ג יג-יד). העתיד של "אהיה" מתאר מצב מתמיד. אין מילה בלשון בני אדם היכולה לבאר מה הנני. אין שם המביע את מהות האלוקים. שמו המיוחד של אלוקי ישראל הוא מן השורש "היה" (הווה). "והוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה" (מתוך "אדון עולם" פיוט בתפילת שחרית) ה' הוא נצחי.

"אהיה אשר אהיה" מרמז על אמת, שכן אמת בגימטרייה ארבע מאות ארבעים ואחת. "אהיה" בגימטרייה עשרים ואחת. "ואהיה אשר אהיה" כלומר : "אהיה" כפול "אהיה" יוצא ארבע מאות ארבעים ואחת = אמת. במוסף של ראש השנה אנחנו מתפללים : "וכל מאמינים שהוא דיין אמת, ההגוי באהיה אשר אהיה" (אדמו"ר רא"מ מגור).

לפי רש"י : ממש לא ניכרתי במידה אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה'. נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי לאבות ולא קיימתי. כלומר : "לא נודעתי להם". אמנם הקב"ה הודיע שמו לאבות, מכיוון שההבטחות טרם קוימו, לא יכלו להיווכח במידת האמיתות שלי שעליה נקרא שמי ה', "לכן נאמר בפסוקנו שמי ה' לא נודעתי" ולא נאמר "לא הודעתי".

"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה" (ו ד). הברית שבה מדובר היא הברית שבפרשת המילה. רק בברית הזאת נקראת ארץ כנען "ארץ מגריך" (בר' יז ח), כפי שהיא נקראת בפסוקנו : "לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם".
בנוסף לברית שעליה דובר בפסוק ד ישנה ברית בין הבתרים, ושם הובטח לאברהם :"וגם את הגוי אשר יעבדון דן אנכי" (בר' טו יד).
שמעתי את נאקת בני ישראל, כפי שהבטחתי עלי לקיים את הברית.

ה' פונה אל משה כאלוקי האבות. גילה לו את שמו ואת החלטתו להוציא את ב"י ממצרים, וציווה את משה לפנות אל ב"י (ו ב-ח). משה ציית מיד אך לא מצא אוזן קשבת אצל העם (פס' ט), ואז ציווהו ה' לדבר אל פרעה, אבל משה טוען טענת "קל וחומר" ואומר : "הן בני-ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ? ואני ערל שפתים. (ו יב).

זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה (רש"י).
1) "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען, ק"ו ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב?" (בר' מד ח).
2) "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ק"ו ואיך ישמעני פרעה? (שמ' ו יב).
3) "ויאמר ה' אל משה : ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים, ק"ו לשכינה י"ד יום" (במ' יב יד).
4) "הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה', ק"ו ואף כי אחרי מותי" (דב' לא כז).
5) "ויאמרו אנשי דוד אליו : הנה אנחנו פה ביהודה יראים, ק"ו ואף כי נלך קעלה, אל מערכות הפלשתים" (ש"א כג ג).
6) כי את רגלים רצת, וילאוך, ק"ו ואיך תתחרה את הסוסים?" (יר' יב ה).
7) ובארץ שלום אתה בוטח, ק"ו ואיך תעשה בגאון הירדן?" (יר' יב ה).
8) "הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה, ק"ו אף כי אש אכלתהו ויחר" (יחזקאל טו ה).
9) "הן צדיק בארץ ישלם, ק"ו אף כי רשע וחוטא" (משלי יא לא).
10) "ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש, ק"ו בשאר מדינות המלך מה עשו? (אסתר ט יב).

עקשנותו המתמיהה של פרעה מוסברת שה' הקשה את לבו (שמ' ז ג-ה, יג, כב ; ח יא, טו, כח ; ט יב, לד, לה ; י א, כ , כז). ה' מעניש את פרעה על מעשים שהוא עצמו נתן אותם בלבו. מדוע הקשה ה' את לב פרעה ומדוע נענש פרעה? בנוסף לחטאו על שעבודם. פרעה התריס כנגד ה' באמרו : "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?" (ה ב).

פרעה היה בבחינת אנוס. מדוע נענש? רמב"ם בהלכות תשובה אומר שיש רשעים וביניהם היה פרעה, שעונשם הוא שלילת הבחירה החופשית מהם, ויהיו כאנוסים לעשות הרע וללכת מדחי לדחי עד שיאבדו. ר"י אברבנאל מסביר : מצאנו במקרא שההשגחה העליונה פועלת בלבו של אדם ומטה אותו לעשות מעשים, והאדם סובר שהוא עושה אותם מדעתו, אך מעשים אלה נעשים מטעם ההשגחה העליונה למטרה הנשגבת מבינת האדם. כך הייתה קנאת האחים ביוסף, כדי להוריד את ישראל למצרים.פרעה קצף על עבדיו. תלה את שר האופים, חנן את שר המשקים, כדי לשחרר את יוסף ולהעלותו לגדולה. בלב בת פרעה נתנו רחמים, כדי להציל את משה.לב פרעה התקשה כדי להראות את כוח ה' וגבורתו.

א"ר אלעזר בר אבינא : אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל ליראם כדי שיחזרו בתשובה (רש"י). שנאמר : "הכרתי גויים, נשמו פנותם, החרבתי חוצותם... אמרתי : אך תראי אותי, תקחי מוסר" (צפניה ג ו-ז). כלומר : תלמדו לקח מן הפורענות שתבוא על הגויים.

מכות מצרים

כל מכה נמשכה שלושים יום, ושבעה ימים חלפו בין כל מכה ומכה, שבהם הותרו המצרים על המכה הבאה, חוץ מן החושך שנמשך רק שלושה ימים (י כב-כג), מכת בכורות נמשכה כהרף עין. נמצא כולן שנים עשר חודש (לפי מסכת עדויות פרק ב משנה י).

לפי סע"ר פרק ג המצרים לקו בעשר המכות במשך שנים עשר חודש. הדבר נלמד מהפסוק: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש לתבן" (ה יב). אימתי הקש מצוי שם ? באייר ויציאת מצרים הייתה בניסן. כלומר : המכות התחילו באייר והסתיימו בניסן.

בני ישראל הופלו לטובה בשעה שהוכו המצרים, דבר זה מפורש בתורה בעניין חמש מכות. ערוב (ח יח), דבר (ט ד), ברד (ט כו), חושך (י כג) ומכת בכורות (יא ז).

תשע המכות הראשונות שבאו על המצרים מתחלקות לשלוש קבוצות.
בשתי המכות הראשונות התרה משה בפרעה, ובמכה השלישית לא התרה. למשל : משה התרה על מכת הדם והצפרדע ובמכת הכינים לא התרה.
לאחר מכן התרה על מכת הערוב והדבר לא התרה על מכת השחין.
ושוב התרה משה על הברד והארבה ולא התרה על החושך.
הרמב"ן מסביר : אין הקב"ה מתרה בפרעה, אלא במכות שבהן עלולה לבוא מיתה לאדם.מה שאין כן במכות הכינים השחין והחושך.

לפי רבי יצחק אברבנאל : את עשר המכות ראוי לחלק מבחינת המבצעים :
א) שלוש מכות רצופות- דם, צפרדע וכינים הוטלו ע"י אהרן.
ב) שלוש מכות רצופות – ברד, ארבה –חשך הוטלו ע"י משה.
ג) שלוש מכות- ערוב, דבר ומכת בכורות- הוטלו ע"י הקב"ה. שלוש מכות אלו גרמו למות אדם ובהמה.
ד) מכה אחת –השחין-הוטלה ע"י משה ואהרן יחד.

בחמש המכות הראשונות נאמר : "ויחזק לב פרעה" או "ויכבד לב פרעה" או "ויכבד פרעה את לבו". בחמש המכות האחרונות הכתוב מטעים שה' הוא שחיזק את לב פרעה. ראוי היה שעתה פרעה ייכנע ויסכים לשלוח את העם, אלא שה' חיזק את לבו.

מכת הדם

"הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר, ונהפכו לדם" (ז יז).
לפי שאין גשמים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם (רש"י).

בתחילת הפסוק נאמר : "בזאת תדע כי אני ה'". מטרת מכת הדם הייתה להראות למצרים שהנילוס שאותו הם עובדים אינו אלוה וה' הוא האלוקים.

"ויאמר ה' אל משה : אמר אל אהרן: קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים" (ז יט), ובפרק יז פס' ה כתוב :"ומטך אשר הכית בו את היאר". מכאן אנו למדים : כול המזכה את חברו בדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

מכיוון שהגן היאור על משה בינקותו לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה ע"י אהרן.

ללמדך דרך ארץ "בירא דשתית מניה לא תשדי ביה קלא (בבא קמא צ"ב). בור ששתית ממנו אל תזרוק בו רגב.

"נטה ידך על מימי מצרים, על נהרתם, על יאריהם" (ז יט).
יאוריהם-תעלות מים, שמימיהם נמשכים מן היאור לשדות, על שם התעלות היאורים נקרא גם הנילוס יאור.

מכת הצפרדע

"ויט אהרן את ידו על מימי מצרים, ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים, ויעשו כן החרטמים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים" (ח ב-ג).

"ותעל הצפרדע" : לפי המדרש הייתה צפרדע אחת שהפכה לנחילים של צפרדעים. לפי פשוטו מדובר כאן בשם קיבוצי (רש"י). כמו שאנו מוצאים במקרא "שור וחמור" בשם קיבוצי (בר' לב ו).

"ועלו ובאו בביתך" (ז כח) - ועלו מן היאור (רש"י).
החרטומים העלו את הצפרדעים בקסמיהם ולא מן היאור. הצפרדעים שמשה הכה בהם את המצרים עלו מן היאור.

"ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים" (ז כט)- רש"י מצטט מסנהדרין פ : בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין.
מכיוון שנאמר בפסוק הקודם (כז) : "ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך...ובעמך". ובפסוקנו מוסיף "ובכה ובעמך" לכן רש"י מפרש שהכוונה בפסוק-בתוך מעיהם.

שמו"ר: לא די להם השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להן ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן. הדרשן בשומ"ר הסתמך על הפסוק : "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים" (ח ח) "דבר הצפרדעים"-דיבור הצפרדעים.

מכת הכינים

מאחר שלא עמד פרעה בדבורו באה המכה החדשה ללא התראה מוקדמת.עפר הארץ נהפך לכינים.
"ויאמר ה' אל משה : אמר אל אהרן : נטה את מטך והך את עפר הארץ" (ח יב).
לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי, ויטמנהו בחול, ולקה ע"י אהרן.

חרטומי מצרים עשו גם הם את מופתי הדם והצפרדע (ז כג ; ח ג), אבל לא יכלו להוציא כנים מהאדמה. הם הודו שמופת זה אצבע אלוקים הוא (יד טו).

מכת ערוב

כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביה.

רש"י רצה ליישב קושי המתעורר בפסוקנו. מאחר ובמכת הערוב הביא ה' על המצרים כול מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביה, מדוע הביא עליהם את הצפרדעים לחוד ולפני כולם ? לפיכך הביא ממדרש תנחומא המבאר שהצפרדעים הקדימו את כולם. כשם שצרים על עיר בהתחלה מקלקלים מעינותיה, ואחר כך תוקעין ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, כן הצפרדעים מקרקרים והומים.

"ויסר הערב מפרעה" (ח כז). לא מתו כמו שמתו הצפרדעים, שאם מתו היה להם הנאה מהעורות שלהם.

אין במילה "ויסר" הוכחה שכוונתה להוצאה ולא למיתה. גם על הצפרדעים נאמר: "וסרו הצפרדעים" אך בהמשך הפסוק כתוב : "רק ביאר תשארנה" (ח ז) והם מתו, אבל במכת הערוב נאמר : "ולא נשאר אחד" חיות הערוב חזרו והתפזרו במקומות שמהם באו.

מכת הדבר

מחמת הדבר מתו כל הבהמות בשדה שהיו שייכות רק למצרים.
מכת הדבר הייתה בצורת מגפה שפרצה במקנה מצרים והתפשטה במהירות וכילתה את כול המקנה שבשדה ואז דעכה ונעלמה, על כן לא קרא פרעה למשה לבקש להסירה, כפי שעשה במכות הקודמות. רק אחרי חלוף המכה שלח פרעה לבדוק אם גם מקנה ישראל נפגע, ולכן חשב בלבו שייקח את המקנה מישראל.

מכת השחין

"ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה" (ט י)
פיח כבשן שלקחו משה ואהרן מלוא חופניים , ושזרק משה ביד אחת בכול כוחו.
יכול להיות שהכוונה לפיח שנוצר בתנורים שבהם היו שורפים את הלבנים ושימש אמצעי להעניש את מדכאיהם. הפיח הנזרק התפזר כאבק על כל ארץ מצרים ובנוחו על בני האדם ועל הבהמות שבכול ארץ מצרים הפך לשחין פורח, הגדל ומתפשט בכול הגוף בצורת אבעבועות.
ומאין להם הבהמות והלא כבר נאמר במכת הדבר : "וימת כל מקנה מצרים" (ט ה).
במכת הדבר המכה פגע במקנה אשר בשדות. ככתוב : "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (ט ג). במכת הדבר היראים הכניסו את מקניהם לבית ולכן לא נפגעו.

על הירא את דבר ה' מסופר במכה הבאה היא הברד. "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" (ט כ).

במופת התנין ובשתי המכות הראשונות דם וצפרדע עשו החרטומים כמעשה משה (ז יא, כב ; ח ג). במכה השלישית כינים לא יכלו לעשות כמעשה משה, אבל עמדו לפני משה (ח טו), נראה שכך היה גם בשתי המכות האחרות ערוב ודבר. במכת השחין לא יכלו לעמוד לפני משה, מפני שהשחין שדבק בהם הציק להם ובקשו להתגרד והיו בושים בפני משה והסתלקו. מכאן ואילך אין החרטומים נזכרים בתורה. על איוב נאמר: "ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו. ויקח לו חרש להתגרד בו" (איוב ב ז-ח). חרש- שבר של כלי חרס.

מכת הברד

"ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאד" (ט כד).
הכה את יבול השדה והשמיד את הפשתה ואת השעורה, אבל לא את החיטה והכוסמת. הללוה אכלו הארבה לאחר מכן.

"ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאד" (ט כד).
נס בתוך נס. האש והברד מעורבין, והברד מים הוא , ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם (רש"י). הנס הראשון ירידת האש והשני התערבותו עם מים.

עד מכת הברד משה התפלל בתוך העיר ככתוב : "ויצא משה ואהרן מעם פרעה, ויצעק משה אל ה'" (ח ח). "ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה' (ח כה). משהתרה בהם משה על מכת הברד (ט יט-כ). הביאו את מקניהם לעיר והייתה מלאה גלולים, כי אליליהם הוא צאנם (רש"י ח כב), ולכן משה ואהרן התרחקו מהם ויצאו מהעיר.

"ואת כל עשב השדה הכה הברד" (ט כה). רש"י מפרש בדרך הפשט שכוונת הכתוב בעשבים העומדים בקלחם- בקניהם הקשים, ובדרך הדרש: שבדרך נס החיטה והכוסמת לא נוכו, למרות שהברד הכה את הכול. נעשה בהם פלאים שלפי הטבע היו ראויים להישרף מהאש ולהיעקר משורשם.