עיונים בפרשת בא

מאת: ברוריה בן-דוד (וייס)

עיונים בפרשת בא / ברוריה בן-דוד (וייס)

מכת בכורות

"וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (יב כט). אף של אומה אחרת והוא במצרים.
מכילתא : "וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, אפילו ממקומות אחרים, ובכורי מצרים שהם במקומות אחרים ככתוב : "למכה מצרים בבכוריהם" (תה' קלו י), ולא "למכה בכוריהם במצרים".

מידה כנגד מידה פרעה אינו רוצה לשלח את בנו בכורו של ה', העם הנבחר. לכן ה' יהרוג את בנו בכורו ואת כל בכורי מצרים.

"מבכור פרעה"- רש"י : אף פרעה בכור היה, ונשתייר מן הבכורות ועליו הוא אומר : בעבור הראתך את כחי בים סוף (ט טז).

בפרק יא פס' ה' כתוב : "מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה", ובפרק יב פס' כט כתוב : "מבכר פרעה הישב על כסאו עד בכור השבי". על כך אומר רש"י : מנה מן החשוב שבכולם עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי.

"ויקם פרעה לילה" (יב ל). אנו יודעים שמכת הבכורות הייתה בלילה מן הפסוק הקודם : "ויהי בחצי הלילה". כאן הכתוב בא להדגיש שפרעה קם בלילה שלא כדרך המלכים.

"כי אין בית אשר אין שם מת". תנחומא ישן : ובית שלא היה בו בכור הייתה צווחה גדולה כבבית שהיה בו בכור, שהיה בעל הבית בכור ופחד שימות.

"ותהי צעקה גדולה במצרים"(יב ל) צעקת המוכים וצעקת הנשארים המקוננים על מות קרוביהם. ומתייראים שמא גם הם יפגעו.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" (יא ז). לבני ישראל לא יארע רע, אפילו כלב לא ישך שום איש מבני ישראל.

בשום מקום אין התורה מכנה את האסונות שבאו על מצרים בשם "מכות". השם "עשר מכות" אינו נמצא במקרא. הביטוי "עשר מכות" כפי ששגור בפינו מקורו בפרקי אבות (ה ד). "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים". היסוד לשם מכות נמצא בדברי ה' אל משה במעמד הסנה : "ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים" (ג כ). הפלשתים אמרו : "אלה הם האלקים המכים את מצרים בכל מכה במדבר" (ש"א ד ח).

יש הדרגה בקושי המכות.
מכת הדם הייתה קלה מכל אלה שבאו אחריה. המצרים מצאו מים סביבות היאור ולא מתו בצמא.
מכת הצפרדעים הייתה קשה ממכת הדם. מכת הדם הייתה רק במים, ומכת הצפרדעים הייתה במים וביבשה.
מכת הכינים הייתה קשה ממכת הצפרדעים שהיו הכינים באדם ובבהמה (ח יג).
מכת הדבר הייתה קשה מהמכות הקודמות שהייתה מכת מוות לבהמות.
מכת השחין הייתה קשה ממנה שהיא חולי בגוף האדם והבהמה.
מכת הברד קשה ממנה שהמיתה אדם ובהמה.
מכת הארבה הייתה קשה ממנה שהייתה עשויה להמית את כל מצרים ברעב.
מכת החושך הייתה קשה מכל המכות שלפניה. כל שלשת הימים לא זזו המצרים ממקומם.
מכת בכורות הייתה קשה מכל המכות ופשטה בארץ בחרון אף וחמה עזה. כי אין בית אשר לא היה בו מת. היה זה נס חד-פעמי שלא יחזור שנית. "אשר כמהו לא נהיתה וכמהו לא תסף" (יא ו)

בפרשה זו נאמרו שני טעמים לריבוי המופתים : א) כדי שיכירו המצרים את גדולת ה' וגבורתו. ב) כדי שיספרו ב"י לדורות.

"החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכל חדשי השנה" (יב ב). ב"י מונים וקובעים את עתותיהם על פי הירח. הירח הוא סמל עם ישראל. כשם שהירח מתמעט והולך, עד שהוא נעלם מן העין והכול סבורים שאיננו עוד, ואז זורח הוא מחדש ומתרבה והולך ומתגדל והולך, כך גם עם ישראל, אף אם נתון בשפל המדרגה, ודומה כי הנה שוקע הוא כליל, הריהו חוזר ומתנער משפלותו. חוזר וזורח במלוא אורו, וכשם שלעתיד לבוא יתמלא אור הירח כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כך יהיה גם העתיד של עם ישראל (לפי המדרש).

ב"י מונים לפי הירח ואומות העולם לפי החמה. אומות העולם יכולות להתקיים רק כאשר החמה זורחת עליהם בעיצומו של יום, ואילו שמחשיך יומם מיד נשמדים הם ונמחים מתוך דברי הימים, לעומת זה בני ישראל קיימים ומאירים גם כאשר שרויים בחשכה, כדוגמת הירח שזורח בחשכת הלילה. (שפת אמת).

"וחגתם אתו חג לה', לדרתיכם חקת עולם תחגהו" (יב יד). אם רואים את חג יציאת מצרים רק בתור השתחררות חומרית משעבוד גופני, יכולים רבים לטעון, שאין טעם לחוג את החג הזה בשעה שנתונים שוב בגלות ומשועבדים תחת הגויים. ברם כאשר רואים את יציאת מצרים בתור השתחררותו הרוחנית של העם, שחילצו ה' מתוך טומאת מצרים אזי חג יציאת מצרים הוא חג נצחי , אפילו כאשר אנו שוב משועבדים בגלות. זהו שאמרה התורה : "וחגותם אתו חג לה'". אם תחוגו את החג בתור חג לה' ותראו את אופי הגאולה הרוחני שבו, אזי "חקת עולם תחגהו" (יב יד), אפילו בתקופות הגלות הקשות ביותר (משך חכמה).

ההבדלים בין פסח דורות לפסח מצרים :

פסח דורות הינו זכר לפסח מצרים.
פסח מצרים נשחט בכל בית בישראל.
פסח דורות נצטוו להקריבו בבית המקדש בלבד (דב' טז ב, ה-ז).
במשנה (פסחים  ט  ה) נמנו הבדלים נוספים שהיו בין פסח מצרים לפסח דורות.
פסח מצרים ניתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, מה שאין כן בפסח דורות.
בפסח דורות הדם נשפך על המזבח.
החיפזון "מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אתו בחפזון" (יב יא) היה רק בפסח מצרים, כי היו צריכים להיות מוכנים ליציאה.
חז"ל קבעו שבפסח דורות אין חיפזון, ותקנו לאכול בהסבה ולשתות ארבע כוסות, ולטבול שתי פעמים. כל אלה היפוכו של חיפזון, ועוד אמרו לאכול את הפסח בסוף הסעודה, ואף זה היפוכה של האכילה בחיפזון.
איסור החמץ לא נהוג בפסח מצרים אלא לילה אחד בלבד (פס' ט ד). ב"י הכינו להם את הבצק כדי להחמיצו ביום ט"ו, אלא שיצאו בחיפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ, ולזכר זאת נתנה המצווה לדורות לאסור חמץ כל שבעת ימי החג.
פסח מצרים לקחו את השה ארבעה ימים לפני שחיטתו בעשור לחודש, שצריך היה לבדוק את השה שלא יהיה בו מום.

"שבעת ימים מצות תאכלו" ובמקום אחר: "ששת ימים תאכל מצות" (דב' טז ח). למדנו על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ.

המידה השמינית מתוך שלוש עשרה המידות בהן התורה נדרשת לפי רבי ישמעאל היא: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא (ספרא).
למדנו שבשביעי של פסח אין חובה לאכול מצה לפי הכתוב בדברים : "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה", ולא נאמר בו אכילת מצה, ובדרך המידה השמינית משלושה עשר המידות אנו למדים : מה שביעי רשות אף שישה רשות, וכוונת התורה "תאכל מצות" בלילה הראשון אכילת מצה כזית חובה, שעליו חוזרת התורה יב פס' יח.

"וביום הראשון מקרא קדש, וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם" (יב טז). אתם צריכים לקרוא ולעשות אותו קודש, לא רק בפה אלא במעשים.

"והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר, ושמרתם את העבודה הזאת" (יב כה). רש"י : תלה הכתוב עבודה זו בביאתם לארץ ולא התחייבו במדבר, אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור.
לפי הפשט חובת קרבן הפסח תלויה בביאה לארץ, ואם תשאל מדוע הקריבו הפסח בשנה השנית, בהיותם במדבר ליד הר סיני? משום שאז נצטוו במיוחד לשנה ההיא להקריבו. כנאמר : "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר : ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במ' ט א).
רש"י מביא את דעת הספרי : בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד. משמע שחובה היה עליהם להקריב אף במדבר והוא מפרש "כי תבואו אל הארץ" שבפסוקנו כמו (יג יא) "כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני" הנאמר בקשר לפטר חמור, שפירושו אם תקיימהו במדבר תזכו להיכנס לארץ ותקיימהו שם, וכן כתוב : עשה מצווה זו שבשבילה תיכנס לארץ. וברייתות חלוקות הן, ויש המפרשים שגם הברייתא בספרי סוברת שקורבן הפסח תלוי בביאה לארץ, והגנות היא בכך "שנשתהו להיכנס לארץ עד ארבעים שנה, מפני עוון המרגלים, ולפיכך לא נצטוו , ואם היו זוכים להיכנס לארץ מיד, היו מצווים מיד" (תוס' קידושין לז).

"וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (יב כח). לפי רש"י : להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצוות משה ואהרן. ומה כן עשו, אף משה ואהרן עשו.

למרות שקורבן הפסח כולל הרבה מצוות עשה ולא תעשה, קיימו כל המצוות כפי שנצטוו. קשה היה לקיחת השה ושחיטתו, שכן אמר משה : "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?" (ח כב), ולכן משבחם הכתוב שעשו כאשר ציוה ה'.

"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" (יב מ). אין מספר זה מתאים לידיעות הנתונות על שנות חיי קהת, שהיה מיורדי מצרים (ו יח). עמרם בן קהת אבי משה (ו כ), ועל גילו של משה בבואו לפני פרעה (ז ז), הכולל סך הכול שלש מאות וחמישים שנה. כמובן יש לנכות ממספר זה את שנות קהת קודם שירד מצרימה, ושנות עמרם ומשה שנבלעו בשנות חיי אביהם, לכן ההסבר הרווח שהכוונה לכל שנות הנדודים מגזרת השעבוד בברית בין הבתרים (בר' טו יג-יד) עד יציאת מצרים.

יציאת מצרים הייתה בחודש האביב שבו מתחדשים חיי הטבע, מתחילים חיים חדשים חיי עם בן-חורין, וכך נתמזג אצל ב"י חג האביב עם חג החרות.
"בחדש האביב" (יג ד) – חודש שהוא כשר לצאת : לא חמה, לא צינה ולא גשמים (רש"י).

שחיטת הפסח היא בארבעה עשר לחודש ויציאת מצרים היא ביום חמישה עשר בו, בעת מילוי הלבנה. ימי מילוי הלבנה הם ימי חגים : ט"ו באב, סוכות, ט"ו בשבט, פורים.

יש קשר בין אברהם ובין יציאת מצרים. כשם שנפדה יצחק בשה, כך ישראל נפדו בשה (יב ג-יג).

הדם הנתון על המזוזות ועל המשקוף קרוי כאן "אות" "והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם" (יב יג).
גם ברית המילה שנתנה לאברהם קרויה "אות" כמו שנאמר : "ומלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ביני וביניכם" (בר' יז יא). הרעיון הצפון בו שהזכות להיגאל ממצרים מותנית בקבלת ברית אברהם. יש בזה חידוש הברית עם אברהם, ומימוש ההבטחה שהובטחה לו : "ודור רביעי ישובו הנה" (בר' טו טז). דם הפסח מצטרף לדם המילה, כדי להגן על ישראל. זה נרמז גם במעשה של "חתן דמים", שדם המילה הגן בפני המשחית, כאמור : משה לא מל את בנו השני אליעזר, אולי מפני שהיום השמיני ללידתו חל ביום צאתו לדרך מצרימה, או סמוך לו. משה חשש מפני סכנת הדרך, ואולי היו הולכי דרכים פטורים מן המילה (יהו' ה ה-ו). בדרכם למצרים, במקום בו לנו פגש מלאך ה' את משה פגע בו וביקש להמיתו. משה חלה במחלה מסוכנת. צפורה ראתה במחלת בעלה עונש על אי קיום מצוות המילה, ומלה את בנה, אז נתרפא משה. "ותאמר : כי חתן דמים אתה לי". כלומר : בזכות המילה ישיבך אלוקים לחיים ותשוב להיות חתני. והמעשה ב"חתן הדמים" היה סמוך לאחר ההודעה על מכת בכורות, ובא נאמר : "בני בכורי ישראל" (ד כב), והוא רמז שעתיד דם המילה להציל את ב"י ממכת הבכורות (ד כה-כו). ועל כן דרשו חז"ל: "בדמיך חיי". שני דמים : דם מילה ודם פסח (מכילתא פ' ה).
אנו מוצאים גם קשר בין ברית המילה ובין הפסח בפרשתנו : "כל בן נכר לא יאכל בו...ומלתה אתו, אז יאכל בו" (יב מג-מד). אם תמול אותו-אז יאכל בו.

לאותות האלה אות ברית המילה ואות דם הפסח יש לצרף את "האות על היד" (התפילין) שבסוף הפרשה, "והיה לאות על ידכה" (יג טז). סימן הרומז לחוזק ידו של ה' ביציאת מצרים.

שלושה אותות מבטאים את הברית שבין ה' לעם : האות הראשון- ברית המילה פעם אחת בחיים.
האות השני – הפסח פעם בשנה.
האות השלישי- התפילין בכל יום ויום.

"ויאמר משה אל העם : זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" (יג ג). מזכירים יציאת מצרים כל יום ככתוב : "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז ג).
רש"י מפרש "זכור את היום הזה" היא מצווה לכל ימות השנה ולא לפסח בלבד. כפי שכתוב "זכור את יום השבת" (כ ח). צריך לזכור תמיד את יום השבת.

הלשון "זכר ליציאת מצרים" אינו מוזכר במקרא. אלא בתפילה בשבתות וחגים. הרבה מצוות מנומקות כזכר ליציאת מצרים, או שעבוד מצרים. זכר מובהק ליציאת מצרים הינו חג הפסח ואכילת המצות. ( יב, יד ,כא, לט, מב). גם חג הסכות (ויק' כג מג).

זכר יציאת מצרים עומד במרכזו של הפולחן הדתי בישראל (שמ' ג יב ואילך ; לב ד ; מל"א יב כח).

יציאת מצרים היא גם הנימוק לדיבר הראשון של עשרת הדברות : "אנכי ה' אלקיך אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמ' כ ב).

בני ישראל מצווים: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו , וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחקתיהם לא תלכו" (ויק' יח ג). רק משפט ה' וחוקותיו יהיה להם קו מנחה לדרך חייהם.

המדינה המצרית האלילית הייתה בנויה על שעבוד האדם. חזון החברה הישראלית הוא ניגודה הגמור. החוקה הסוציאלית הישראלית טבועה בזכר יציאת מצרים (שמ' כב כ ; כג ט-יב ; דב' ה טו ; י יט ; כו יא-יג ועוד).

התורה רואה ביציאת מצרים את היסוד המשפטי לחירות האישית בישראל (ויק' כה מב- מד) "כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד". ב"י הם עבדיו של ה', ולא עבדים לעבדים. וכן אמרו חז"ל : שטרי עליהם ראשון (ספרא). "לא תרדה בו בפרך, ויראת מאלקיך" תנהג בו בהגינות ובכבוד. אל תשעבד אותו בעבודה, כדי לענותו.

"וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמ' כב כ). נימוק מוסרי לאיסור להונות את הגר וללחצו. יש להיזהר שלא לנהוג בגרים כפי שנהגו בנו במצרים. במקום אחר הוסיפה התורה שיש לתת לגר את כל הזכויות שיש לאזרח בישראל. "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם" (ויק' יט לג-לד).

הקדשת בכורות

הקדשת בכורות היא מעין הבעת תודה לה' על נפלאות השחרור משעבוד מצרים ויציאה לחירות.
בתקופה העתיקה כל העמים הקדמונים גם בני ישראל היו מייחסים לבכור חשיבות מיוחדת.

בבר' ד ד מסופר שהבל הקריב לה' מבכורות צאנו ומחלביהן, וה' רצה את קורבנותיו.

הקדשת כל פטר רחם באדם ובבהמה לה', הקדשת כל בכור זכר של בהמה טהורה לה', ומצוות פדיון בכור אדם בשמ' יג ב, יב ואילך נזכרים מיד אחרי סיפור יציאת מצרים גם במקומות אחרים (שמ' כב כח-כט ; לד יט-כ).

כל בכורות ב"י שרתו בקודש, לפני שהוקדשו הלויים לשירות זה (במ' ג מ-נא ; ח טז-יח).

מתוך יתרון של הבכור על אחיו, למילה בכור יש משמעות גדולה ויתרון בלשון המקרא (שמ' ד כב ; יש' יד ל ; יר' לא ח; תה' פט כח ; איוב יח יג).

בפרשה זו החוקים הראשונים שנתנו לישראל ע"י משה. ניתן לומר שפרשה זו פותחת את החלק השני של ספר התורה, והוא החלק שנכתבו בו מצוות ה' שנתנו ע"י משה. מצוות אלה משולבות בתוך סיפור קורות ב"י בצאתם ממצרים ובמסעותיהם במדבר עד בואם אל שפת הירדן המזרחית, ומפני זה ראו חז"ל בפרשה הזאת את תחילת עיקר התורה.