משהו לפרשת "בוא"

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

משהו לפרשת בוא

שמעתי אתמול בהרצאה:

הרמב"ם אומר שהעיקר הוא ההשכלה, הדעת, במובן דעת ה', והוא מביא בהקשר זה את הפסוק:

ירמיהו ט23: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי".

ואולם במה מתבטאת דעת זו? במעשים, כפי שמופיע המשך הפסוק:

"כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'".

ובאותו מובן – אומר המרצה – במשל המערה של אפלטון, האדם שיצא מממשלת-הצללים ונשזף באור השמש האמיתי עומד בפני דילמה: האם להישאר ליהנות בשמש, או לחזור למערה כדי להושיע את אחיו האסורים שם. האדם הבוחר באפשרות השנייה הוא דמות המופת האמיתית.

 

[חז"ל אגב הלכו עם אותו היגיון ואמרו: "לא המדרש הוא העקר, אלא המעשה" (אבות, א, יז).

ואף כי ישנה גמרא נוספת בקידושין (מ, ב), פרדוקסאלית משהו: נשאלה שאלה: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר - מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר- תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו- תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ]

 

כך גם אומר המדרש – המוכר מההגדה – על פסוק מפרשת בוא, המספרת על יציאת מצרים:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמעוני סימן רכא').

ולכך נוכל להוסיף:

בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עדיין במצרים, בין המיצרים, תחת שעבוד, יחד עם כל הסובלים והנדכאים. ואם הוא אינו עושה זאת מפאת ההזדהות האמפתית הבסיסית, יעשה זאת אפילו מטעמים אגואיסטיים. שנאמר:

"בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,

ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי,

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני".

(מרטין נימלר, ראו בויקיפדיה - )

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9F_%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%9C%D7%A8

 

שבת שלום!