האם הנס משמש כראיה לאמונה? לפי הרמב"ם ולפי פשט הכתובים

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

ולפינת מה למדתי היום?

היום למדנו כי דעת הרמב"ם היא כי אין הנס משמש כראיה לאמונה. הנה דבריו:

הלכות יסודי התורה פרק ח

 

א  משה רבנו--לא האמינו בו ישראל, מפני האותות שעשה:  שהמאמין על פי האותות--יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלאט וכישוף.  אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן--לא להביא ראיה על הנבואה:  צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילם בו.  צרכנו למזון, הוריד לנו את המן.  צמאו, בקע להם את האבן.  כפרו בו עדת קורח, בלעה אותם הארץ.  וכן, שאר כל האותות.

 

ב  ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי:  שעינינו ראו, ולא זר, ואוזנינו שמעו, ולא אחר--האש והקולות והלפידים.  והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים:  משה, משה--לך אמור להם כך וכך.  וכן הוא אומר "פנים בפנים, דיבר ה' עימכם" (דברים ה,ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה,ג).

 

ג  ומניין שבמעמד הר סיניי לבדו, היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי--שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט):  מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

 

ו  נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו):  כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אם האות אמת או בכישוף ולאט.

http://www.mechon-mamre.org/i/1108.htm

 

אך מעיון ראשוני נראה כי בתנ"ך מודגשת סברה אחרת, שהנס כן משמש להוכחה:

 

אותות משה לעם:

שמות פרק ד

א וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה.  ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה, מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה.  ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ; וַיָּנָס מֹשֶׁה, מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, שְׁלַח יָדְךָ, וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.  ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ, כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם :  אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

 

ניסי יציאת מצרים:

שמות ח

ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה.  ו וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ-- לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ.

שמות ח18: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ "

שמות י2: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' "

שמות יד31: "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו"

 

מופתי מעמד הר סיני (שאמנם אל המעמד הזה גם הרמב"ם מתייחס):

שמות יט9: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'"

שמות כ

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.

 

וביחד, יציאת מצרים ומעמד הר סיני, בצורה הברורה ביותר:

דברים ד

לב כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם:  הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.  לג הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה--וַיֶּחִי.  לד אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים :  כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֶיךָ.  לה אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.  לו מִן-הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת-קֹלוֹ, לְיַסְּרֶךָּ; וְעַל-הָאָרֶץ, הֶרְאֲךָ אֶת-אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.  לז וְתַחַת, כִּי אָהַב אֶת-אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ, אַחֲרָיו; וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל, מִמִּצְרָיִם.  לח לְהוֹרִישׁ, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ--מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה.  לט וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת:  אֵין, עוֹד. 

 

וכללי אף יותר:

דברים יא

ב וִידַעְתֶּם, הַיּוֹם, כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ, אֶת-מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  אֶת-גָּדְלוֹ--אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה.  ג וְאֶת-אֹתֹתָיו, וְאֶת-מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּתוֹךְ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וּלְכָל-אַרְצוֹ.  ד וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם, בְּרָדְפָם, אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם יְהוָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  ה וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, עַד-בֹּאֲכֶם, עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה.  ו וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם--וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל.  ז כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה.  ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם

 

וגם אצל יהושע:

יהושע ד

כא וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת-אֲבוֹתָם לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה.  כב וְהוֹדַעְתֶּם, אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר:  בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.  כג אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן, מִפְּנֵיכֶם--עַד-עָבְרְכֶם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לְיַם-סוּף אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ, עַד-עָבְרֵנוּ.  כד לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, אֶת-יַד יְהוָה , כִּי חֲזָקָה, הִיא--לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כָּל-הַיָּמִים. 

 

כפי שאנו רואים, האותות והמופתים, ובשפה מאוחרת – הניסים, בהחלט מחזקים את האמונה בה'. אני חושב שעצם המילה אותות, ובמידה פחותה גם מופתים, מורה על משמעות זו עצמה, אך אין בידי להוכיח זאת עתה.

לכן, איני חושב שהרמב"ם סבר אחרת, אלא שכפי שהוא אומר בהקדמה לפרק חלק, שמפתים את הילדים בממתקים כדי שילמדו ורק בהמשך הם לומדים לשם הלימוד עצמו, וכפי שהמשנה באבות אומרת שיש לכבד גם את הלומד שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכפי שהפחד מעונש, עבודה מיראה, הוא נחות יותר מעבודה מאהבה, אך עדיין לגיטימי – כך גם כאן, האמונה דרך הנס היא אפשרית, אף כי נחותה יותר, המונית יותר.

נצרך לומר זאת מכמה סיבות: גם כי הנס הוא קשה מבחינה לוגית-רציונאלית ועל כן לא מומלץ שישמש כיסוד; וגם מכיוון שכבר אין ניסים גלויים בימינו, כך שלא ניתן לומר לנו "עינכם ראתה". סיבה נוספת, כמובן: כי מופתים יכול לעשות אף נביא השקר.

 

כאמור, זה מה שמתקבל מעיון ראשוני, וסביר שכבר התייחסו לכך ואף שמצאו הסברים אחרים המניחים את הדעת.