פרשת בשלח: מים, תלונות ושירה גדולה / מוטי לקסמן, תשע"א
מים, הרבה מים יש בפרשת השבוע, פרשת בְּשַׁלַּח.
גם תלונות יש, ושירה אחת גדולה, מאוד גדולה.
פרעה מתחרט שאישר לבני ישראל לצאת.
הוא רודף אחריהם ומשיג אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם.
העם נכנס לחרדה, משה מעודד אותם, ומבטיח להם ישועה מיוחדת שהיא חד-פעמית בעולם [1].
משה מניח אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם. רוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, שאלוהים מחולל, יוצרת נתיב יבש בין קירות מים [2]. המצרים בראשות פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, נוהרים אחרי בני ישראל אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
מתח רב.
אבל, אלוהים מונע קרבה כלשהי בין בני ישראל למצרים הרודפים אחריהם [3].
ומלאכים שירה אומרים [4].
אלוהים מעורר מהומה ובלבול בתוך מַחֲנֵה מִצְרָיִם, אשר בתּוֹךְ הַיָּם.
המצרים, מלאי חרדה, מנסים לסגת ולהימלט [5].
ואז, משה, לפי הנחית ה', שוב מניח אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, והמים שבים למהלכם הרגיל ומכסים אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, וכל צבא מצרים טובע [6].
חרדת בני ישראל נמוגה, כעת הם מאמינים בה' ובמשה, כך ממש כתוב [7].
המלאכים רוצים שוב לשיר.
אבל, אלוהים, שאינו שמח במפלת רשעים, מונע זאת מהם בגינוי חריף ביותר [8].
למשה ולבני-ישראל, לעומת-זאת, אין שום מניעה מלשיר והם פותחים בשירה עזה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [9].
שירת משה ובני ישראל [10] מלאת תשבחות לאלוהים על אשר הציל אותם והטביע את חיל פרעה אשר יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן וצָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
משה והאנשים שרים באמונה רבה ומצהירים בחגיגיות רבה: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" [11]!
ולא רק האנשים, גם הנשים שרות: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [12].
המדרש יודע לספר שכולם, אבל ממש כולם, השתתפו בשירה: "דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), שנאמר: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תהלים ח, ג) היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה? שנאמר: "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תהלים סח, כז).: (והרי לא ראו! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כמראה המאירה וראו) [13].
שירה אדירה, ביטוי לאמונה מלאה, הלא נאמר כבר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" [14].
בהתחשב באמירות הספק המרות לפני בקיעת הים [15], יש לשירה אדירה זו משנה תוקף.
והמים המשיכו לזרום, גם השמש לא נעצרה, יום חלף, לילה, ועוד יום.
שלושה ימים [16], וְלֹא מָצְאוּ מָיִם!
במדבר, ללא מים המצב קשה.
שלושה ימים, אין מים. ופתאום מוצאים מים, אבל לשתות אותם אי-אפשר. המים מרים המה, לא לשתייה [17].
נו, איך הייתם אתם נוהגים?
העם פונה אל המנהיג: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" [18].
אמנם, יש פרשנים שמבקרים את דברי העם ורואים בהם שלילה בלבד [19], אבל האם זה לא מובן?
נראה לי, שדווקא משה מבין את העם ואינו מבקר אותו, להיפך: "וַיִּצְעַק אֶל ה'" [20].
מעניין, פרשנים רבים כלל לא מתייחסים לצעקתו של משה, הבודדים רואים בכך תפילה [21].
בכל אופן, גם בתשובת ה' אין כל ביקורת לא על פניית העם גם לא על צעקת משה. משה מקבל הנחיה להשליך ענף עץ למים והמים ימתקו, כך עושה משה [22].
יתר על-כן, הכתוב מספר שבהמשך הדרך נמצאו מים רבים: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" [23].
חודש ימים ומחצה חולפים [24] ואז פורצת תלונה, המנוסחת באופן חריף ביותר, מצד העם כלפי משה ואהרון: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" [25].
תלונה זו חמורה כי אין לפניה תיאור על מחסור כלשהו במים או במזון.
אז למה התלונה החריפה? הכתוב אינו מספק תשובה.
בכל אופן, משה אינו פונה אל ה'.
ואילו ה', אינו מבקר ואינו מגנה, להיפך, כמו אב רחום שמבין וסולח, מציע פתרון למזון: הוא מביא להם את הַשְּׂלָו, ומוריד את המָן [26].
חולף זמן לא רב, בני ישראל ממשיכים בתנועה ושוב אין מים: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת" [27].
הפעם העם נרגן מאוד ומביע תרעומת קשה ביותר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה [...] וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" [28].
משה מאבד את סבלנותו ומביע כעס על פניית העם: "וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי? מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'" [29]?
גם כלפי ה' הוא פונה בחוסר סבלנות: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה, עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" [30].
ושוב, ה', כמו אב רחום וחנון; אינו מגנה לא את העם, ולא את משה אלא מציע פתרון ומנחה איך למצוא מים [31].
הרבה מים, מים שמגנים, מים שמטביעים ומים שמרווים צמאים.
גם תלונות בוטאו: על צמא, על רעב, ובעיקר על אכזבה.
ושירה אחת גדולה, שנושאת בכנפיה אמונה רבה.
שירה גדולה מול תלונות אכזבה.
ובכל האירועים ה' עוזר, מסייע ואינו מגנה.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [32].
התלונות נשמעות, ה' מקשיב.
אבל, הן אינן משפיעות על אלוהים?
ניתן לומר שה' בודק איזה עם נוצר: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" [33].
למען האמת אין זה מפליא: המון עבדים יוצאים לחירות, האם הם מבינים מה טעמה של חירות ומהי האחריות שהיא נושאת בכנפיה?
אבל, גם העם עדיין לא בטוח, מבטא זאת משה: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'" [34]?
גם הכתוב עצמו: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" [35].
ה' אל רחום וחנון.
אבל, בני ישראל, האם אין כל מחויבות לשירה האדירה שהם נשאו ובה הצהירו: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" [36].
האמנם אין תוקף לשירה אדירה כזו?
האם אין לקחת ברצינות הצהרות טקסיות בעת אירוע גדול ומפעים?
כנראה שלא.
מדוע?
לאה גולדברג שרה: "הַאִם זָע עִנְבַּל זָהָב בְּרָקִיעַ עֶלְיוֹן? / הֲנָטַף אֵגֶל טַל עַל צַמֶּרֶת הַבְּרוֹשׁ הַגָּבֹהַּ? /
שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁירֵי צִיּוֹן! / אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן / וְעוֹד לֹא הִתְחַלְנוּ לִשְׁמֹעַ?" [37].
ושלונסקי מצהיר: "הַדּוֹר ֹשֶלָּמַד לְהַשְׁמִיעַ / וְשָׁכַח לְהַקְשִׁיב: / ֹשֶהִצְלִיחַ לָרֶדֶת עַד חֵקֶר / וְלָעוּף לֹא זָכָה" [38].
יש שיודעים להשמיע הרבה, אבל, מעט מאוד להקשיב.
אכן, לפני ששרים ברום גרון, כדאי מאוד לשמוע.
במלים אחרות, שירה טקסית ככל שתהיה גדולה ומפוארת, אינה ערובה להתנהגות ביום יום.
טקסים מפוארים ומרגשים, כבודם במקומם מונח.
אבל, החיים מעוצבים ומנוהלים על פי השמיעה וההקשבה וההתנהגות ביום יום...
ואם כך מקשיבים, אז לאמת מגיעים: "הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב / הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים. / אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה! / הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו / דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים" [39].
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ. הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם; לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג).
[2] "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כא–כב).
[3] "וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה" (שמות יד, כ).
[4] בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר - שלשת חלקי הלילה קרויין אשמורות, ואותה שלפני הבקר קורא אשמורת הבקר. ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת" (רש"י לשמות יד, כד).
[5] "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות יד, כד–כה).
[6] "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (שמות יד, כז–כח).
[7] "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" שמות יד, לא).
[8] "לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים, [...] באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?" (בבלי, סנהדרין לט, ב).
[9] שמות טו, א.
[10] שמות טו, א–יט.
[11] שמות טו, יח.
[12] שמות טו, כ–כא.
[13] "והא לא חזו! אמר רבי תנחום: כרס נעשה להן כאספקלריא המאירה וראו" בבלי, סוטה ל. ב; לא, א.
[14] שמות טו, יח.
[15] "וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יד, י–יב).
[16] "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר" (שמות טו, כב).
[17] "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" (שמות טו, כג).
[18] שמות טו, כד.
[19] "יספר הכתוב בגנותם כי באו בריב, ואין הכתוב מקפיד אלא על תלונותם, אבל על פרט אומרם מה נשתה לא יקפיד ה' אם היו אומרים כדרך שואל חסרונו" (אור החיים לשמות טו, כד).
"היה ראוי שיתפללו אל ה' שיתן להם מים, והם באו בתרעומות על משה, שזה סימן שלא היה לבבם שלם עדיין" (מלבי"ם לשמות טו, כד). "מַה נִּשְׁתֶּה – שאלה המביעה כאן רוגז ותרעומת [...] כל שלושת הימים שהלכו במדבר עד כאן לא התרעמו, משום שהאמינו במשה וקיוו שיביאם אל מקום מים טובים. אולם לאחר שהלכו שלושה ימים במקום שאין מים כלל, ולבסוף באו אל מים שאינם רואיים לשתיה, נשברה רוחם, והתרעמו על משה. ומסתבר, שטענו כנגדו, שאינו בקי בדרכי המדבר ושהוליכם בדרך לא טובה" (עמוס חכם, ספר שמות א, ירושלים תשנ"א, עמ' רצ).
[20] שמות טו, כה.
[21] "ויתפלל לפני יי" (כתר יונתן לשמות טו, כה). "משה התפלל בקול רם ובבכי אל ה'" (עמוס חכם, ספר שמות א, ירושלים תשנ"א, עמ' רצ).
[22] "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כה).
[23] שמות טו, כז.
[24] "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות טז, א).
[25] שמות טז, ב–ג.
[26] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" (שמות טז, ד). "וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה" (שמות טז, יג).
[27] שמות יז, א.
[28] שמות יז, ב–ג.
[29] שמות יז, ב.
[30] שמות יז, ד.
[31] "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יז, ה–ו).
[32] שמות טז, יא–יב.
[33] שמות טז, ד.
[34] שמות יז, ב.
[35] שמות יז, ז.
[36] שמות טו, יח.
[37] לאה גולדברג, לילה.
[38] אברהם שלונסקי, זֶה לָזֶה.
[39] לאה גולדברג, עצי זית.