פרשת יתרו: קול ה' לא ברעש ובהמולה אלא "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" / מוטי לקסמן
הפעם אני מזמין אותך למסע, מסע בזמן.
הנך חלק מקבוצה גדולה של אנשים, נשים וטף, לפחות ששים אלף [1].
מוכנים לנוע?
רק לפני חודשיים הצלחתם לצאת ממקום לא נעים, ממצרים. מצרים, אם כבר שכחת הוא מקום בו סבלתם מאוד [2].
גם בדרך היו כל מיני קשיים, למשל: "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" (שמות יז, א).
ולא היססתם להביע מורת-רוח: "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (שם, ג).
מה, כבר שכחתם שהבעתם אמונה מלאה בה', בכוחו ובעצמתו, וגם במשה כאשר הוציא אתכם ממצרים? [3]. וכבר אתם מתלוננים?
והנה, אתם מגיעים למקום חדש, שאתם לא מכירים.
הכל שונה...
אומרים לכם שכעת יקרה משהו מאוד חשוב, ועליכם להתכונן.
בעיקר להיות נקיים וחגיגיים.
כך ממש מסופר: "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט, יד–טו) [4].
אתם ליד הר, לא גבוה במיוחד.
כולכם במתח, הציפייה מגבירה את המתח..
אתם מתאספים ועומדים סביב להר.
מזהירים אתכם, אפילו מאיימים עליכם: אסור לגעת בהר, מותר רק להקשיב ולהסתכל.
"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת" (שמות יט, יב).
ומסביב דממה.
ציפורים אינן מצייצות,
עופות אינם מרחפים,
שור לא גועה,
גלי הים אינם נעים,
האנשים אינם מדברים.
דממה, שקט... [6].
ופתאום, רעם חזק ואחריו: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים" והברקים מסנוורי עיניים, "וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר" וכל ההר מתכסה בערפל כבד מאוד.
אינכם רואים דבר, ואז נשמע "וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד", שהולך ומתחזק, הולך ומתחזק ולפידים ענקיים נדלקים: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵש" (שם, יח1). וכל ההר כאילו בוער באש, עשן סמיך מכסה הכל: "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן" (שם, שם).
ההר, שאתם סביבו, ממש מזדעזע: "וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שם, יח2) [5].
הר סיני, ההר שאתם עומדים לרגליו מזדעזע כמו ברעידת אדמה חזקה.
ואתם מבוהלים ממש, כמו שנאמר: "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז).
ואז נשמע קול עצום: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ [...] לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה [...] לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם [...] לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא [...] זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ [...] כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ [...] לֹא תִּרְצָח! לֹא תִּנְאָף! לֹא תִּגְנֹב! לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר! לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ, ב–יג).
במצב הזה כולכם: "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, יד).
זה באמת מפחיד, זה נורא ואתם מתרחקים מההר.
האם שאלתם את עצמכם מדוע אלהים יוצר ביטוי עז כזה של עצמה ורעש ואור עד כדי כך שכל הטבע נע כל העולם רועד?
מה המטרה? לשם-מה כל זה?
תשובה אחת יכולה להיות, כדי לעורר אמונה בכם לקראת העתיד, ואמנם: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). וגם: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
אבל, שימו-לב, אתם אמרתם: "נַעֲשֶׂה", "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" כך כתוב, לא כתוב ויאמינו בה' או בתורה. אפשר בהחלט לשמוע ולעשות כל מיני דברים ללא אמונה.
אבל, בעבר כתוב שהאמנתם, הנה: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, ל–לא). "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה’ וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
ואם כתוב "וַיַּאֲמֵן הָעָם" או "וַיַּאֲמִינוּ בַּה’", האם האמונה שלכם החזיקה מעמד?
לא! מהר מאוד, לאחר היציאה ממצריים התחלתם להתלונן, היו לכם טענות כרימון: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, ג); וגם: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה’ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז).
ולאחר ההתרגשות הרבה והעצומה ליד הר סיני, גם לאחר ההבטחה החגיגית "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", לא ארך הזמן: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א); "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו).
זאת אומרת, עוד לא עברו חודשיים למעמד הר סיני המרשים ביותר שהופעל בעוצמה רבה עם אש ולפידים ורעמים וברקים ואתם, ולמרות שהצהרתם חגיגית: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", כבר אינכם שומעים, ואתם עושים דברים אחרים. האין זה ביטוי של איבוד האמונה?
אז בשביל מה היה שווה כל המאמץ האלוהי?
האם תיתכן דרך אחרת?
אומר החכם, קהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהל' ט, יז).
אכן, גם בהתגלות אלוהים ישנה דרך אחרת, כמו שמסופר מסופר על אליהו הנביא: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', [כמו כאן ממש, אבל] לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַש [גם כן כמו בסיפור שלנו, אבל] לֹא בָרַעַשׁ ה': [וכמו בסיפור מעמד הר סיני] וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ [אבל] לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט, יא–יב).
ובכן, תיתכן הופעה אחרת של אלוהים, אז מדוע, או עדיף לשאול איך ניתן להבין את בחירת הדרך הרועמת והמרשימה למעמד המכונן של עם ישראל?
נראה לי שלא הייתה אפשרות אחרת, אתם, העם שמועמד, רק מועמד להיות עם-סגולה, עדיין לא מבין מה זה להיות עם, מה זה להיות עם בן-חורין.
אלה ערב רב של יחידים, פרטים רבים, שמכירים בשלב זה רק מציאות אחת, להיות עבדים!
ולמרות שבעתיד תהיינה כל מיני סדנאות שמבטיחות שינוי תוך סוף-שבוע, הרי שינוי מודעות אמיתי מופנם אינו קורה גם תוך חודשיים!
נראה שהצגה מתונה של מעמד הר סיני, הייתה מתקבלת על-ידכם בביטול רב.
צריך היה אירוע עצום מפחיד ומעורר ייראה, כדי להתחיל, רק כדי להתחיל תהליך של זהות קיבוצית ושל אמונה.
ובעיקר כדי לבסס בזיכרון הלאומי אירוע מכונן שאין דומה לו.
האם נלמד מכךה שעדיפה דרך של צעקות ועוצמה כדי לשכנע באמיתות דבריך?
לאמי זכרונה לברכה הייתה אמירה: "קוג גלייאך, שראיי הויך, ועטמין זוגען די ביסט גרעכט".
ובלשון הקודש: הרם ראשך והיישר מבט, צעק בקול, אז יאמרו שאתה צודק!
ובכן אמי אמרה זאת במידה רבה של ציניות, ובעצם אמרה שהרמת קול מלווה במבט נוקב, הינם סימנים מובהקים לאמירת לא-אמת...
ולמה זה ככה?
כי קל מאוד לעשות רעש גדול, לארגן הצגה, "פרפורמנס" מרשים.
אבל כל רעש גדול, כל הצגה הם דבר זמני, רגעי, חד–פעמי וכך אי-אפשר ליצור אמון.
כדי ליצור אמון, כדי לבסס אמונה צריך זמן-רב, כי זה תהליך, תהליך ארוך מאוד.
תהליך ארוך שלעיתים מפותל. הוא מפותל והוא דומה לנהר שזורם וזורם ולא למפל שנופל בנקודה אחת במהומה רבה.
אגב, אותו דבר אפשר לומר גם לגבי אהבה, לגבי אהבת אמת.
אכן, "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהל' ט, יז).
וקול ה', הקול האמיתי של אלוהים נשמע ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".
<><><><><>
הערות ומראה מקומות
[1] "עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא" רש"י לשמות יח, ט); "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א, מו).
[2] "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג–יד).
[3] "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
[4] אפשר לתמוה: ממתי לגשת אל אישה זה לא נקי? אבל זה כבר דיון להזדמנות אחרת.
[5] אומר תולדות יצחק: "שנזדעזע ההר כמו ברעש".
[6] "א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש" (שמות רבה, כט, ט).