פרשת משפטים - לראות את אלוהים באמונה ובשמחה

קוד: לראות את אלוהים באמונה ובשמחה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

מעמד הר-סיני, האירוע המכונן את אמונת ישראל לדורותיה, שהתנהל בקולות, בברקים ובשופר, גם במראות אש ועשן, מזעזע את כל הר סיני: "וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (שמות יט, יח). עשר הדברות מושמעות והעם המום מהחוויה החד-פעמית: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ, יד). לאחר תום האירוע העצום מביא הכתוב מספר פרטים לגבי מזבח תקין (שמות כ, כ–כב), ופרשת יתרו מסתיימת.

לאחר זאת נפתחת פרשת השבוע, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים". עיקר פרשה זו מפרט את היישומים של עשר הדברות שביטוין כוללני או מקיף, מסביר רש"י: "וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם" (רש"י לשמות כא, א). במלים אחרות, מפרשת "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" ואילך מפורטים כללים יישומיים לביצוע.

כאמור, פירוט המשפטים משתרע על רוב תכני הפרשה.

בחלקה האחרון, של הפרשה, לאחר שמשה משלים את קריאת המשפטים הוא עורך טכס ברית בין אלוהים לעם-ישראל (שמות כד, ד–ח).

עם תום טכס הברית אנו קוראים: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ט). הם עולים במעלה להר סיני, זאת בעקבות הוראת אלוהים עצמו: "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, א).

עם עליתם במעלה ההר מופיעים שני פסוקים שתכנם מפתיע: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שם, י–יא).

אמרנו "מפתיע" כי במקום אחר, לאחר בקשת משה מה': "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), משיב אלוהים באופן חד משמעי: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, כ). והנה כאן בסיום פרשת משפטים כתוב שמשה, אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל ראו את אלוהים, והכתוב מוסיף שאלוהים לא פגע בהם, "לֹא שָׁלַח יָדוֹ".

אמירות אלה מעלות פרשנויות שונות.

לגבי עצם הראייה נעות פרשנויות מראייה ממש, "וישׂאו נדב ואביהוא את עיניהם ויראו את כבוד אלהים של ישׂראל" (יונתן על אתר) לראייה מסוכנת ביותר, "נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה" (רש"י על אתר). מתפיסת הראייה כראיית אחורי אלוהים, "כעין וראיתה את אחורי" (רשב"ם על אתר) ועד הבנת הביטוי כחזיון נבואי, "ויראו את אלהי ישראל - אין זה במראה העין, כי אם בדרך נבואה" (ראב"ע על אתר). ויש גם פרשנות הדוחה מכל וכל פירוש הכתוב כראייה: "ולא אמר שראו את ה' (השם המפורש) אלא אמר, שראו את 'אלהי ישראל'. כלומר: הכירו, שהאל שהראה להם את כבודו ואת גדלו, הוא הוא אלהי ישראל, שהרי כרת עתה ברית עם ישראל [...] אין הכוונה שראו דמות אדם, כל מה שראו היה רק הדבר המונח, כביכול, תחת רגליו של אלהי ישראל" [1].

דברים אלה פותחים פתח לדיון בדמותו של אלוהים [2], אנו לא נעסוק בכך כאן, אלא בתפיסת אלוהים על-ידי האדם.

ובכן, בפרשנויות ראינו מגוון של התייחסויות לעצם אפשרות הראייה את האלוהים.

כיצד מבינים פרשנים שונים את הפסוק השני?

מה פירוש "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? רוב הפרשנים מתייחסים לנוכחים, חלקם מבינים שהכוונה לנדב ואביהוא [3], אחרים מבינים שהכוונה היא לכל העולים במעלה ההר, משה, אהרון, נדב אביהוא וגם שבעים הזקנים [4].

הכתוב "לֹא שָׁלַח יָדוֹ" מובן כאי-פגיעה ברואים. ההסבר מגוון: אי-הפגיעה היא רק זמנית [5] משמחת יונתן, רש"י, רשב"ם, אחרים סבורים שלא הייתה סיבה לפגיעה [6].

גם לגבי "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" ישנן תפיסות שונות יש הרואים בכך לגנאי [7], אחרים רואים סיום תהליך הקרבת הקרבנות בטקס הברית [8]; אחרים מגלים בכתוב שיקוף שמחה [9].

ויש המבינים בכך משמעות רחבה יותר, למשל: יש בעניין זה לקח, שאין תורת ישראל תובעת חיי סגפנות, אלא, שאפשר לעבוד את ה' ולהיות בקרבתו גם בשעת אכילה ושתייה [והן] עשויות להיות מדרכי עבודת ה' וקיום מצוותיו" [10].

מגוון הפרשנויות לראייה, לאכילה ולשתייה משקף את הקושי שעולה מפסוקים אלה שניתן לנסחו כסתירה: אם אלוהי ישראל הוא רוח מופשטת כיצד אפשר לראותו ולחזות בו בעיני בשר?

אבל, אין זה המקרה היחיד במקרא בו מסופר על ראיית אלוהים בעיני בשר: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא); (א) "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו, א); "וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים" (יחזקאל י, יח). "מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהלים מז, ט).

לא בכל המראות האלה, אבל לפחות בשניים מהם בולט יסוד האור [11].

מה אני למד מכך?

מראות האלוהים מתוארים, בדרך כלל, כאשר הרואה מלא אמונה המלווה בהתרגשות עזה. מבלי להיכנס לדיון לגבי משמעות "מוחשיותו" של אלוהים, ניתן לומר שאדם המצוי בהתרגשות עזה ובאמונה כנה ועמוקה יש והוא יחזה באלוהים, כי האלוהים כבר מצוי בו, ברוחו. מי שאין אלוהים בנפשו, לא יחזה אף בהתרוממות-רוח, באפס קצהו של אלוהים.

אני מבין את המצויים במעלה ההר, שנכחו, לא מכבר, במעמד המפעים בהר סיני, ככאלה שנושאים בתוכם את האלוהים, ולכן יכלו לחזות בו בעיני רוח שנדמו כעיני בשר. לכן הם מכונים "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שרוח אלוהים הואצלה על נפשם ועל רוחם, במעלה ההר שבפסגתו יכתבו לוחות הברית, שהם התשתית למוסר אנושי כללי.

האם מקרה הוא שהכתוב המתאר את ראיית אלוהים שופע באור רב: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"?

<><><><><>
הערות ומראי מקום
[1] עמוס חכם, ספר שמות, כרך שני, ירושלים תשנ"א, עמ' ק–קא. קריאה קפדנית במובאה מגלה התחבטות בין העדר דמות אדם לאלוהים לבין קיום רגליו...
[2] למשל, "מהמקרא והלאה קיבלו חז"ל את ההשקפה על אלוהות על-מיתולוגית ועל-טבעית. האל הוא רוח, ולא בשר" (אורבך ביאיר לורברבוים, צלם אלהים, ירושלים–תל-אביב 2004, עמ' 44).
[3] יונתן, ראב"ע.
[4] רש"י, רשב"ם, ריקאנטי עמוס חכם.
[5] יונתן, רש"י ורשב"ם כוונתם היא שבעתיד נדב ואביהוא ייפגעו: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י, א–ב).
[6] ראב"ע, ריקאנטי, עמוס חכם.
[7] "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" (רש"י על פי מדרש תנחומא).
[8] "ויאכלו וישתו - העולות הקריבו והשלמים אכלו, שכת' למעלה ויזבחו זבחים שלמים" (רשב"ם); "וטעם ויאכלו וישתו שירדו שמחים מההר ויאכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם" (ראב"ע); "אכלו שתו בהיותם חוזים את האלהים. ואכילה זו היתה להשלים מעשי כריתת הברית, בדרך בני אדם הכורתים ברית על ידי שהם אוכלים בסודה אחת מלחם אחד או מבשר בהמה אחת [...] "אכלו שתו בהיותם חוזים את האלהים. ואכילה זו היתה להשלים מעשי כריתת הברית, בדרך בני אדם הכורתים ברית על ידי שהם אוכלים בסודה אחת מלחם אחד או מבשר בהמה אחת" (עמוס חכם, ספר שמות, כרך שני, ירושלים תשנ"א עמ' קב).
[9] "והיו שׂמחים בקורבנותיהם שׁהִתקבלו ברצון כמו אוכלים וכמו שותים" (יונתן); "וישתו – בשמחה" (ראב"ע); וטעם וישתו - שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים (ריקאנטי).
[10] עמוס חכם, ספר שמות, כרך שני, ירושלים תשנ"א, עמ' קג.
[11] "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י–יא); "וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה'" (יחזקאל י, ד).