הפסוק הראשון בפרשת בא - מצוה לספר בניסי ה'

קוד: הפסוק הראשון בפרשת בא בתנ"ך

סוג: פרטים1

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך וגומ' (שמות י').
שאלות
נראה לשאול, מדוע אמר ה' אל משה, בא אל פרעה. ולא אמר לו, לך אל פרעה? א.
ועוד, מדוע אמר ה' למשה, בא אל פרעה, ולא אמר לו מה להגיד לפרעה? ב.
ועוד, מדוע ה' הכביד את לב פרעה, ובכך שלל מפרעה את זכות הבחירה החופשית לחזור בתשובה? ג.
ועוד, מדוע גזר ה' שהשעבוד של ישראל יתבצע דוקא במצרים? ואם כך נגזר מדוע פרעה קיבל עונש, הלא הוא שליחו של ה'? ועוד, מדוע נענש גם העם המצרי? ד.
ועוד, מדוע היה צריך ה' להכביד גם את לב עבדי פרעה, הלא די היה בחיזוק לב פרעה, כי פרעה היה המלך שקבע? ה.
ועוד, מדוע נאמר, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. וכי ה' העניש את פרעה ללא דין, רק כדי שישראל יהיה להם מה לספר לבניהם? וכי ישראל נצטוו לספר שה' מעניש ללא דין? ו.
כיצד נרמז בפסוק מעלתה של המצוה לספר בנסי ה'? ז.
סיפור הכנות המשיח לגאולה מידית של ישראל, ממעשה ר' יהושע בן לוי. ח.
תשובות
נראה להשיב, נאמר בא אל פרעה. כי מילת בא היא בגימטריה שלוש, ובאה לרמז שבשלושת המכות: צפרדעים, דבר וארבה, נצטוה משה ללכת אל בית פרעה ולהודיעו. וכן נרמז ממילת בא, שסדר המכות היו בסימן ב"א. דהיינו, שתי מכות בהתראה מוקדמת, ומכה אחת ללא התראה מוקדמת. וגם המכות שבהם ניתנה התראה לפרעה, היו לסירוגין. דהיינו, במכה אחת ההתראה ניתנה על שפת היאור, ובשניה התראה ניתנה בבית פרעה. ומשום שחשש משה ללכת אל בית פרעה, הן מחשש גופני, דהיינו, מצד שומרי פרעה. והן מחשש רוחני, דהיינו, מצד הטומאה והגלולים שבבית פרעה. כפי שנאמר, אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ"ח). על כן הלך ה' עם משה בעת שליחתו לבית פרעה. משום כך נאמר, ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, דהיינו, בא עמי אל פרעה. אולם, כאשר שלחו ה' לדבר עם פרעה על שפת היאור, נאמר, לך אל פרעה הנה יוצא המימה. דהיינו, משום שפרעה לבדו ללא משמר, ובמקום טהרה. ועוד, בא בגימטריה שלוש, לרמז על מספר המכות שנותרו לפרעה לקבל. א.
הטעם שאמר ה' למשה בא אל פרעה, ולא אמר לו מה להגיד לפרעה. משום שרצה ה' להודיעו בבית פרעה ממש על מכת הארבה. כפי שנאמר, ואנכי אהיה עם פיך. כי השטן קיטרג על ישראל בטענה שאינם ראויים לגאולה, ופרעה והמצרים אינם ראויים להיענש בגינם. משום שבמכת הברד הקודמת למכת ארבה, חזר פרעה בתשובה. שנאמר, חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. לכן הביא ה' לבית פרעה גם את משה וגם את השטן. על מנת להודיע לשטן, שמשה בא בשליחות ה' ולא מדעתו. ולהוכיח לשטן שפרעה מוסיף לחטוא, ואינו נכנע מפני ה', ולפיכך ראוי הוא להיענש. שנאמר, ויוסף לחטוא ויכבד את ליבו הוא ועבדיו. דהיינו, שדברי פרעה אינם בגדר חזרה בתשובה. אלא נאמרו עם כוונת זדון. דהיינו כשאמר, חטאתי הפעם, הסתיר את יתר מעשיו הרעים ולא התחרט על כל מעשיו. וכן אמר, ה' הצדיק ואני. ורק עמי הרשעים. לעומת זאת ישראל ראויים להיגאל, ולו רק בזכות האבות והבטחת ה'. לכן נפסק קטרוגו של השטן בבית פרעה, כשנוכח שעדין כבד לב פרעה. לכן ציוה ה' את משה בבית פרעה, להודיעו על מכת הארבה. ב.
הטעם לכך שה' הכביד את לב פרעה, ולא איפשר לו לחזור בתשובה. כי ה' רצה למלא אחר הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים. שנאמר, ועבדום וענו אתם… וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית ט"ו). דהיינו, כשם שלא ניתנה לישראל הזכות לחזור בתשובה ולבטל בכך את גזירת השעבוד. כך לא ניתנה לפרעה הזכות לחזור בתשובה, ולבטל מעליו את הגזרה. ולראיה, אברהם, יצחק, יעקב ומשה, לא בקשו מה' לבטל את גזרת השעבוד. כל שכן שלפרעה לא נתן ה' את האפשרות לחזור בתשובה ולבטל את גזרתו: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. ניתן למצא לכך רמז בפסוק, הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. שראשי תיבותיו אלול. כלאמר, הכבדתי את עת הרחמים. ודע, שיש עת שאף התשובה אינה מועילה, ועת זו היא לאחר שקיבל האדם את גזר דינו מאת ה'. משום שכביכול יצאו הפתקים החתומים מלפני ה', ונמסרו לשליחים לבצע את גזר הדין. משום כך ישראל אומרים בכל יום תחנון, ועושים תשובה בטרם ימסרו הפתקים לשליחים. ג.
הטעם שה' גזר שפרעה ועמו יבצעו את גזרת השעבוד, ויקבלו על כך את הדין, כאמור בברית בין הבתרים. משום שהמצרים היו הראשונים שהציקו לאברהם אבינו ע"ה. שנאמר, ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד… ותקח האשה בית פרעה (בראשית י"ב). על כן נגזר עליהם העונש בברית בין הבתרים, על דבר שרי אשת אברם. דהיינו, ה' גזר שדוקא פרעה והמצרים יעבידו את ישראל, ואז הביאם לדין ונפרע מהם בכפילות. גם בעבור אברהם, וגם כי פרעה ועמו חרגו מהגבלת הגזרה, שנאמר בה רק להעביד את ישראל. לעומת זאת, פרעה גזר להעביד את ישראל בפרך. ולא עוד, אלא, שרצה להרוג את ישראל, בעת שציוה את עמו להשליך את ילדי ישראל ליאור. שנאמר, ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכהו (שמות א'). והואיל וגם העם המצרי השתתף בהעבדת ישראל בפרך, ובהשלכת ילדי ישראל ליאור, למרות חוסר המוסריות שבדבר. דהיינו, שמשו כזרוע ביצועית עיוורת לגזרות פרעה. לכן נדונו ונענשו בדין. ובכך קיים ה' את הבטחתו כאמור, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. דהיינו, כגודל העבדות כך גודל העונש. ד.
הטעם שחיזק ה' גם את לב עבדי פרעה. כדי שלא יחזרו בתשובה, ובכך יתאפשר להם להציל את המצרים. וגם כדי שלא יתאפשר להם להשמיע לפרעה עצה אחרת, שתחזיר את פרעה בתשובה. לכן חיזק ה' גם את לב עבדי פרעה, כדי שכל המצרים יקבלו את הדין, כאמור בברית בין הבתרים. כי כידוע, אם ראשי העם חוטאים, כל העם נענש בגינם ולהפך. כפי שמצינו אצל דוד. שנאמר, ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך מכה בעם ויאמר, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו (ש"ב כ"ד). דהיינו, בגלל שדוד חטא ישראל נענשו. משום כך ה' הכביד את לב עבדי פרעה. על זו הדרך, ה' מכביד את לב הרשע ומונעו מלעשות תשובה, לאחר שנגזר ונמסר עונשו לביצוע. שנאמר, והחכמה מאין תמצא. גם את לב הצדיק ה' מכביד ביסורים, על מנת למרקם ולבחונם. שנאמר, ה' צדיק יבחן (תהלים י"א). ודע, שהיה במצרים איש ירא ה'. שנאמר, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה. ואמרו חז"ל, זה איוב שהיה מיועצי פרעה. כאמור במסכת סוטה (יא.), איוב ששתק נידון ביסורין, לפי שהיה איוב מסוגל להכריע את דין המצרים לכף זכות, בזכותו ובזכות בניו ובנותיו. על כן, איפשר ה' לשטן לייסר את איוב ובניו. ועל ידי זה היה טרוד בצרותיו, ולא התפנה להתפלל בעבור המצרים. לפיכך אמר איוב, תם ורשע הוא מכלה (איוב ט'). אולם ה' הוא שופט בצדק, כי לנגד עיניו עמדה זכותו של אברהם, אל מול זכותו של איוב. וה' העדיף את זכותו של אברהם. משום שעמד בכל עשרת הנסיונות שניסהו. ובתוכם גדול הנסיונות, עקידת יצחק. שבו הלך אברהם הרחמן בשמחה, לעקוד בידיו את בנו יחידו על גבי המזבח ולשוחטו. לעומת זאת איוב עמד במבחן הרכוש שנלקח ממנו ללא רצונו, אך לא הקריב בידיו מאומה. על כן הועדפה זכותו של אברהם. ה.
הטעם שציוה ה' את ישראל לספר לבניהם את אשר ארע במצרים. על מנת שישראל יפיקו לקחים מדין הצדק שעשה ה' במצרים, כדי שלא יחוו על גופם את עונשו. דהיינו, בבחינת לץ תכה ופתי יערם, והוכיח לנבון יבין דעת (משלי י"ט). כי ה' מנהיג עולמו בשכר ועונש. לכן נאמר, למען שיתי… ולמען תספר. דהיינו, שהמכות שהונחתו על פרעה ומצרים, היו גזרה ועונש מאת ה' על האכזריות שנהגו בישראל בעת השעבוד. כלומר, גזר דינם של המצרים בעקבות השעבוד בפרך היה: לקבל עשר מכות והטבעתם בים סוף. שנאמר, למען שיתי אותותי אלה בקרבו. כתוצאה מגזר הדין וצורת ביצועו המושלם, למדו ישראל את כוחו של ה', ושליטתו בכוחות מעל הטבע, למען קיום הבטחתו לאבות. ובכדי שלקח זה לא ישכח ויחלוף במרוצת הזמן, נצטוו ישראל לספרו לבניהם אחריהם. לכן נאמר, ולמען תספר. דהיינו, למענך תספר. כלומר, כשם שסיבב ה' את הסיבות, על מנת לקיים את הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים. כך נאמן הוא, בכל עת וזמן לקיים את כל הבטחותיו לישראל, להענשת הצוררים, לגאולה שלמה ולתחית המתים. שנאמר, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז'). כלומר, באותה צורת גאולה, שקיים ה' את הבטחתו הראשונה למשה. שנאמר, אהיה אשר אהיה. דהיינו, אהיה עמם בגלות זו, ואהיה עמם בגלויות אחרות. משום כך נכפלה סיבת הכבדת לב פרעה, למען שיתי… ולמען תספר, כנגד אהיה אשר אהיה. דהיינו, המצוה לישראל שיספרו באוזני בניהם ובני בניהם, את סיפור יציאת מצרים. היא בבחינת הנצחת המסר שיכולת ה' היא בלתי מוגבלת. ועל ידי כך לא יבהלו, ולא יאבדו את תקותם לעתיד, שבו ה' יגאלם בנסים גלויים כמובטח. לכן מכת בכורות שהיתה המכה האחרונה והעיקרית, נחתה על המצרים באמצע הלילה ולא ביום. על מנת לאפשר לישראל, לשבת בסוף גזרת השעבוד בבתיהם במנוחה, ולשמוע באוזניהם את צעקות מעבידיהם המצרים. וכשהתעוררו בבקר הגאולה כשהם בריאים ושלמים, חזו בעיניהם את המצרים קוברים את בכוריהם. בדרך זו הבטיח ה' לגאול את ישראל באחרית הימים. לכן נודעת חשיבות רבה להנחלת סיפור יציאת מצרים לדורות. ו.
נמצאנו למדים מן הפסוקים הראשונים של הפרשה, שכאשר ישראל מספרים בשיבחו של ה', על נסיו ונפלאותיו ומודים לו על כך, ה' שמח כביכול ומתעודד להקדים להם נסים נוספים. כפי שנאמר, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מ"ג). בנוסף לכך, הרמב"ן מנה בכלל המצוות, את מצות "וזכרת את כל הדרך". דהיינו, שמצוה על כל אדם, לספר את הנסים והנפלאות שעשה עמו בפרטות. לכן נהגו אנשי מעשה, לכתוב בקיצור את הנסים שעברו עליהם, ומידי יום ביומו קראו את הנסים אשר כתבו, כדי לספר בשבחו של ה'. כי כל אדם המתבונן בחייו, יבחין שה' עושה עמו נסים ונפלאות חדשות לבקרים, ומשגיח עליו השגחה פרטית. והדרך הפשוטה להשגת השגחה פרטית מעולה, מאת הבורא יתברך שמו, היא על ידי שיתודה האדם בכל יום על חטאותיו, בטרם יספיק השטן לקטרג עליו. ובכך יהיה ראוי לנסים ולעולם הבא, בבחינת ומודה ועוזב ירוחם. וכשהאדם מספר את שבחי ה', ואת הנסים והנפלאות שעשה ה' עמו ועם ישראל, זוכה לראות נסים ונפלאות נוספים. ככתוב, זכרו זאת והתאוששו השיבו פושעים על לב. זכרו ראשנות מעולם… מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו, אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה (ישעיה מ"ו). ונאמר, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם… מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה' (תהלים ק"ז). ז.
הכנות המשיח לגאולה מידית של ישראל, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה שמצא ר' יהושע בן לוי את אליהו, שעמד על פתח המערה של רשב"י. אמר לו: האם אני אבוא לעולם הבא? אמר לו: אם ירצה האדון הזה. אמר ריב"ל: שנים ראיתי, וקול שלשה שמעתי. אמר לו: אמתי יבא משיח? אמר לו: לך ושאל למשיח עצמו, מתי יבוא. אמר לו ריב"ל: באיזה מקום המשיח יושב? אמר לו אליהו: הוא יושב באותו צד של גן עדן, שכנגד רומי הוא שרוי. אמר לו: איזה סימן יש לו? אמר לו: הוא יושב בין אנשים שהם עניים, וסובלים חלאים רעים ומנוגעים. וכל מי שיש לו ד' וה' נגעים, הם מתירים כל נגעיהם ביחד, ומקנחים אותם, ואחר כך חוזרים וקושרים אותם. אבל המשיח אינו עושה כן, אלא מתיר רק נגע אחד, מקנחו, וקושרו. ואחר כך הוא מתיר את הנגע השני, ועושה כמו כן. ואינו מתיר שני נגעים יחד. ועושה זאת כך, כי הוא סובר, שמא יצטרך לצאת ולגאול את ישראל, ואז לא יצטרך להתעכב הרבה, כדי לקשור שני נגעים יחד. הלך ריב"ל אצל המשיח. אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בר ליואי. אמר לו ריב"ל: אימתי יבוא אדוני? אמר לו: היום. הלך ריב"ל לאליהו, אמר לו אליהו: מה אמר לך משיח? אמר לו: אמר לי שלום עליך בר ליואי. אמר לו אליהו: הבטיח לך ולאביך שיהיה לכם חלק בעולם הבא, כי אם אין אתם צדיקים גמורים, לא היה נותן לך שלום, ולא היה מזכיר את שם אביך. אמר לו ריב"ל: שקר אמר לי. לפי שאמר לי שיבוא היום, ולבסוף לא בא. אמר לו אליהו: כך היתה כוונתו כשאמר לך היום. דהיינו, היום אם בקולו תשמעו. שישמעו ישראל בקול ה' לשמור מצוותיו וחוקותיו (סנהדרין צח.). ח.