משהו לפרשת "כי תישא"

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

משהו לפרשת כי תישא

בין פרשות תרומה-תצווה, העוסקות בתכנון המשכן, לבין פרשות ויקהל-פקודי, העוסקות ביישומו – שהן כולן פרשות די משמימות, יש להודות – מצויה פרשת כי-תישא, שבה דווקא יש עניין אחד מהותי מאוד: חטא העגל. ואולי יש כאן קשר מהותי: חטא העגל הוא חטא ההגשמה – עם ישראל לא היה בשל לקבל אלוהים מופשט ושמימי וביקש לו מתווך שאפשר לגעת בו. הדבר הזה נאסר, אך מיד גם הופיע בהיתר, שהרי גם המשכן, ולאחריו המקדש, הם מתווכים גשמיים שאפשר לגעת בהם. (אמנם כנראה מדובר במקורות שונים – סיפור העגל ממקור J וסיפור המשכן ממקור P , ואולם עדיין יש להסביר את צירופם בשלב העריכה).

אך לא זה מה שרציתי לומר. דבר מעניין מאוד על חטא העגל אומר פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל המחזירים בתשובה חוזרים שוב ושוב על מתן תורה במעמד הר סיני, שמתואר כמעמד המוני וניסי, ומביאים אותו כראיה לנכונות התורה. אך הנה – אומר לייבוביץ – המעמד הזה היה כשלון קולוסאלי! שהרי מיד לאחריו חטאו בני ישראל באחד החטאים החמורים ביותר, בעבודה זרה, המתבטאת בעגל. כך גם כל נביאי ישראל, שפעלו לפי התגלות, לא החזירו בתשובה אפילו נפש אחת מישראל, הוא אומר (אגב, בברית החדשה ישוע אומר זאת ומוסיף שדווקא הגויים כן שמעו, כמו בסיפור יונה). ומה כן הצליח ורתם יהודים במשך אלפיים שנה? דווקא התורה שבעל-פה, שלא ניתנה משמים והיא אינה התגלותית, אלא יצירה אנושית, חיוב האדם את עצמו. זו נקודה מעניינת מאוד ומתאימה, כמובן, לרוחו של לייבוביץ ולהטפתו.

והנה שאלה: האם הדבר הזה יהיה נכון גם לגבי התגלות אישית? אסביר. ויליאם ג'יימס בספרו החשוב "החוויה הדתית לסוגיה" מציג את תופעת הקונברסיה, ההמרה, שהיא התגלות אישית שחווה המאמין, הנוצרי בדרך-כלל. התגלות זו משנה את אופיו ואת התנהגותו. לא מזמן הייתי בהרצאה עם מנחה ואב נוצרי ובסופה שאלתיו על כל הספרים הבאים להוכיח את נכונות הדת הנוצרית. והוא אמר לי כי לדעתו כל ההוכחות הרציונליות האלה באות רק בדיעבד, לאחר קבלת האמונה, לאחר ההתגלות האישית, אשר בלעדיה הן לא תועלנה וניתן יהיה לסתור אותן. אגב, זה אחד היתרונות שבשמיעת הרצאות על פני קריאה בספרים, כי לפעמים נאמרים בהן דברים כנים, שפחות ששים לכתוב באופן רשמי. ובכן השאלה היא, מה יקרה למאמין כזה, שחווה התגלות אישית, לאחר שהוא יתעמת עם דברים המפריכים את אמונתו, כגון עם אופן החשיבה הרציונלי השולל את אפשרות הניסים – היתמיד באמונתו או יזנח אותה לאנחות? המציאות מלמדת כי שתי האפשרויות קיימות, ובכל אופן עצם קיומה של האפשרות השנייה, של הזניחה, מלמדת אותנו משהו. היא מלמדת אותנו את אותו דבר עליו עמד לייבוביץ – שלמימד האלוהי מאוד קשה להתחבר, במקרים רבים, למימד האנושי. אנחנו איננו רגילים בו וחוזרים במהירות, כמו על-ידי הגה כוח, לחיינו הארציים, הנהירים לנו. זוהי, כמדומני, מהותו הפנימית של חטא העגל המסופר בפרשה.

ואגב, לסיום, ללייבוביץ היה גם רעיון מעניין שהוא חזר עליו בנוגע לפרשות המשכן: בעוד לבריאת העולם מוקדשים כ-40 פסוקים, הרי שלבניית המשכן מוקדשים כ-400, פי 10, הוא אומר (חוקרים אחרים אף מצאו הקבלות תוכניות ולשוניות בין החלקים האלה). וזה בא ללמדנו שהתורה לא מספרת לנו פרטים מדעיים, אף עם השלכות תיאולוגיות, אלא בצמצום, ועיקר משימתה היא לשרטט את חובת האדם בעולם. זה נכון, אך ניתן להוסיף לזאת ולומר, כי פעמים רבות מתווכים אם התורה היא כן ספר מדעי או היסטורי או לא, והיא ספר מצוות בלבד. אני חושב שהפרשות האלה מראות לנו, שלפעמים התורה יכולה להיות גם ספר ארכיטקטורה ועיצוב פנים.