חירות על הלוחות - הרחבה על שלושת ההסברים שבמדרש

שמות לב16: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת".

מדרש תנחומא כי תשא טז:

חרות

מהו חרות?
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן
רבי יהודה אמר:
חירות מן המלכויות.

ורבי נחמיה אמר:
חירות מן מלאך המות.

ורבנן אמרי:
חירות מן הייסורין.
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/tanhuma/21.htm
בשמות רבה לב ז מובא מדרש זה ושם כתוב מן הגלויות, במקום מן המלכויות.
ננסה להבין מעט את שלושת התשובות:

חירות מן המלכויות –
זוהי חירות פוליטית-חילונית. גם האזרח נעדר הדת שואף להיות חופשי מאימת המלכות. חירות זו אף מוזכרת בתנ"ך בסיפור דוד וגוליית:
שמואל א יז25: "ויאמר איש ישראל הראיתם האיש העלה הזה כי לחרף את ישראל עלה והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל ".
וכן דברי האמורא שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (בבלי, ברכות, דף ל"ד ע"ב), שנפסקו להלכה במשנה תורה לרמב"ם.
במקום אחר הרחבתי את המשמעות של המושג הזה של 'קץ שעבוד המלכויות' ואמרתי שאפשר להבינו בצורה מורחבת על כל מלכות רעיונית באשר היא, שמשתלטת על מחשבתנו ומתווה את התנהגותנו (אף כי זה אמנם פחות מתאים לניסוח 'מן הגלויות'). וראה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_43.html
ואכן חלק גדול מההגות הפוסטמודרנית מוקדש לנקודה זו, למלחמה בסיפורי-העל – כניסוחו של ליוטר - המחייבים אותנו ומדכאים אותנו, המפעילים עלינו 'כוח' – במונחיו של הפילוסוף מישל פוקו – המחייב אותנו ליישר עמו קו. כיצד יוצאים ממלכודת זו? דרך אחת היא האותנטיות ההיידגריאנית האקזיסטנציאליסטית, בפשטות (אולי אפרט בהזדמנות אחרת) – לחיות על-פי נתב פנימי ולא תחת זה החיצוני. ואולם יש כאלה השואלים האם דבר זה בכלל יתכן. בכל מקרה, אנו רואים שלפי פרשנות זאת מוקד ההתייחסות הוא השכל.

חירות ממלאך המוות –
המדרש שם מפתח נקודה זו: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אם יבוא מלאך המות ויאמר לפני הקדוש ברוך הוא, לחנם בראתני בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא אומר לו, על כל הגוים השלטתיך, חוץ מן אומה זו שנתתי לה חירות על הלוחות. ומנין שהוא כך. דכתיב, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (תהלי' פב ו). חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון (שם שם ז)".

כפשוטו מובנו כמעט בלתי אפשרי לכן נראה לי להבינו כיצר הרע, שהרי במסכת בבא בתרא (דף ט"ז, א') נאמר "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". זוהי אם כן חירות בנוסח יהודי וכן גם נוצרי, שהרי היצר הרע מדומה תדיר למצרים המשעבדים את ישראל והתורה כיציאה לחירות מהם. וכן אומר המשורר ר' יהודה הלוי, כידוע: "עבדי זמן עבדי עבדים הם. עבד ה´ הוא לבד חופשי". ומעניין שחופשיות מוזכרת בתנ"ך גם ביחס למוות:

תהלים פח6: " במתים חפשי כמו חללים שכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו".

נוכל לפרש בדרך הדרש: הממית עצמו באוהלה של תורה הוא החופשי, לפי היהדות. וכן בנצרות מוזכר כי יש למות לגבי החטא. רק כך מתגברים על אימת המוות.
ולגבי המשיח - הגמרא במסכת סוכה מספרת שבבוא המשיח ישחט הקב"ה את יצר הרע.
כאן אם כך מוקד ההתייחסות הוא היצר.

חירות מן היסורין –
זו כבר חירות ברוח בודהיסטית. שהרי השאלה שעימה התמודד בודהה לראשונה הייתה כיצד להתמודד עם הסבל שבעולם. אמנם יש לנו ימי שמחה, אך כנגדם יש לנו ימי סבל וכאב והם באים כעיסקת חבילה. אם כך מה הפתרון? בודהה עונה פשוט – נבטל את שניהם! נגיע לאדישות, לעמדה אינדיפרנטית כלפי העולם, או להתעלות מעליו, כלומר – לנירוואנה. (כמובן גם כאן מדובר רק במבט כללי ופשוט על משנתו). ובהקבלה לשני הפירושים הקודמים, גם היסורים כרוכים באימה. לעומת זאת, לא מצאתי שבתנ"ך הם מקושרים לחופשיות (שמוזכרת ברגיל ביחס לעבד כניגוד למצבו).
אולי גם בימות המשיח יחדל הכאב, כאמור, למשל: 

ישעיהו נא11: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגון נסו יגון ואנחה ".

על כל פנים, כאן מוקד ההתייחסות הוא בעיקר הגוף ותחושותיו הסנסוריות, אף כי כמובן גם בנפש יש כאב.

וכדאי להשוות למקור הידוע יותר:
אבות ו ב:
אמר רבי יהושע בן לוי,
בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת:
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף,
שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם.
ואומר: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת".
אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה,
שנאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות".

הערה: כל שבוע אני מעלה מדרשים נבחרים (בלי פירוש) לפרשת השבוע לדף הפייסבוק של אתר הניווט בתנ"ך. שנה שעברה ממדרש רבה והשנה ממדרש תנחומא. כולם מוזמנים להציץ שם.