מאת: חגי הופר
אל:
נכתב ב: 14:32:29 28.03.2009, כתוספת/תגובה ל: שמות לח
נשאלת השאלה – האם יש סתירה בין אמנות ובין הדת? האם יצירה היא בהכרח יצר, יצר-רע? והנה בא בצלאל ומראה לנו שיש גם אמנות בדת, כל מקדש וכליו מלא ביצירות אמנות למינה וכן שירת הלויים המלווה אותה היא אמנות צרופה. ועדיין, יש הבדל בין אמנות כפי שאנו מבינים אותה, אמנות מודרנית, אפשר לומר, שהיא אמנות של הבעה אישית, לבין אמנות דתית, שהיא אמנות ממוסדת ומגויסת למטרה. אם כך, השאלה חוזרת למקורה – האם תיתכן אמנות דתית שיש בה ביטוי אישי טהור? סקירת ההיסטוריה של האמנות תראה, כי דווקא האמנות המעולה יותר היא האמנות הדתית – כך בציור, הנושאים של התמונות שצוירו היו לרוב נושאים דתיים, וכך במוסיקה – המוסיקה הקלאסית היא במקורה כנסייתית, כמו המוסיקה של באך, ורק אחר-כך באה המוסיקה של בטהובן, הרומנטית והאישית יותר, בעלת האקספרסיוניזם העז. המוסיקה המודרנית (והפוסט-מודרנית) היא המאוחרת ביותר, אך גם אותה אי-אפשר להבין בלי הרקע שקדם לה, וגם ניתן לומר בדרך ההכללה, כי העולם נהפך לחילוני יותר, בחינת "חלפו תורות עברו חוק הפרו ברית עולם". ומוסיקת הרוק – את מקורה יש לראות, לדעתי, בעיקר במוסיקה העממית, כמו המוסיקה השחורה של הפועלים, שבידוע שהשפיעה למשל על המוסיקה של אלביס פרסלי. מעבר לזאת, יש כאן הפרדה עקרונית, שכן בדת המוסיקה היא שמימית, שכן את עיקר הקזת-הדם מבצע הנרטיב הדתי עצמו, אם זו הקרבת הקורבנות ואם זו צליבתו של ישוע (גם באסלאם – דין מוחמד בסיף, כידוע), ואילו אצל בטהובן, למשל, הקזת-הדם מתבצעת במוסיקה עצמה – וככזו אפשר לראות אותה כמוסיקה דתית, כשהדת שלה הוא היחיד, האינדיבידואל, ורגשותיו, כמיטב המסורת הרומנטית. לכן לא נראה שאפשר לשלב ביטוי אישי טהור – להבדיל מביטוי אישי המשועבד לכוח הגדול ממנו – באמנות הדתית, שכן שני אלה הם תרתי-דסתרי במובן שהזכרנו. התימה הדתית מאפילה על התימה האישית ומכילה אותה ואינה מאפשרת לה חיים משל עצמה. זאת, אף-על-פי שלאחרונה בעיקר רואים אנו ניצנים של ביטוי-אישי גם בתוך המגרות הדתיות, אם זה כתב-עת לשירה דתית בשם "משיב הרוח" ואם זה בית הספר הדתי הגבוה ללימודי קולנוע "מעלה". אך לבוחן את היצירות הנוצרות במקומות אלה יראה, שהנושאים העולים בהם הם לרוב דתיים יותר מאשר אישיים ולכן אי-אפשר לכנות תכנים אלה בשם אישיים-טהורים. לבד מאלה כדאי גם להזכיר, כי היוצר מדמה את עצמו במובן מסוים לאל, שהרי הוא יוצר כמוהו, כמו שנאמר על מלך מצרים שאמר – "ואני עשיתיני", ובכך יש בעיה נוספת של יצירה במגרשה של הדת, כך שרוב האנרגיות היצירתיות לרוב מושקעים בה בכיוון הלימוד והפרשנות, שהרי אלה דברים שבמוסכמות. וכן ראוי להביט בעובדה, כי ערך שכמעט מקודש במסגרת זו של לימוד ופרשנות הוא החידוש, וכבחינת – "מחדש יום-יום מעשה בראשית", על-אף שפרשנות זו המדוברת חייבת להסתמך על מקורות קדומים יותר ובכך היא מוגבלת במידה ידועה, אך אפשר לטעון מכנגד, שכל יצירה באשר היא פועלת על-פי אותם תנאים וכי אין יצירה חדשה רצינית שלא נסמכת על המסורת שקדמה לה. ועדיין, נשאלת השאלה עד כמה מותר לחדש ועד כמה רחוק אפשר ללכת, עד כמה אפשר להתרחק מתוך התחום המוכר, שזה מה שמגדיר את היצירתיות האמיתית – ושאלה זו נכונה לכל הדתות, שיש להן נטייה להסתגר בחומותיהן המגבילות והמגנות. וראוי לציין עוד, כי המוסד הגבוה ללימודי אמנות בירושלים נקרא, ולא במקרה – 'בצלאל' (אף כי הכוונה שם לבצלאל שץ).