פרשת ויקרא - במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם

קוד: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: מוטי לקסמן

אל:

פרשת וַיִּקְרָא: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם / מוטי לקסמן
השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא, בפרשת השבוע הפותחת, ששמה גם-כן, וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא קרוי גם "תורת כהנים". שמו משקף את תוכן החומש בו מפורטים כללי מעמד הכהנים, תהליכי העלאת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטוהרה.
פרשת וַיִּקְרָא כוללת פירוט הקורבנות: "עֹלָה" (פרק א), "קָרְבַּן מִנְחָה" (פרק ב), "זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" (רש"י לויקרא א, ב).
בהמשך הפרשה, פרקים ד–ה, מוצגות הנסיבות בהן אדם מישראל מצווה להקריב: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה [...] וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’ לְחַטָּאת" (ויקרא ד, ב–ג). האדם מצווה להקריב כי חטא בשגגה, וכך הוא יכול לכפר, אלה קרויים קורבנות חובה.
אשתקד בררתי את כוונות הלב בתהליך הקרבת קרבנות [1]. הפעם אני מעלה מחשבות לעניין הקרבת קרבנות.
הכתוב בפרשת השבוע, אין פלא, מתאר את תהליך הקרבת הקרבנות באופן חיובי.
אבל לא רק שם.
למרות שלא תמיד אפשר להסביר את טעם הקרבת הקרבנות, הרי וודאי הוא שאי-פעם יתבררו הנימוקים, ובינתיים יש לראות זאת כמצווה חשובה [2]. ואף הרמב"ם, שנחשב כרציונליסט, אינו ממעיט בחשיבות מצוות הקרבת הקרבנות, להיפך הוא משבח את ערכן [3].
וודאי אין זה מפליא שאפילו כיום יש המצפים לעת בה יוכלו לחזור ולמלא את מצוות הקרבת הקרבנות [4].
אפשר להביא מובאות רבות נוספות, אבל די באלה כדי להביהר את העמדות בעד הקרבת קרבנות.
איך ניתן להבין זאת?
כוונתי בשאלה זו אינה להבין אם צריך קרבנות, אלא את הצורך שאולי היה, אז.
אני יכול להעלות מספר הסברים. המזרח הקדום היה אפוף פולחני הקרבת קרבנות בעלי חיים לאלים, תרבויות שהעיקר בהן היה החומר ולא הרוח. ייתכן מאוד שחכמי ישראל רצו לקרב את ההמון לאמונה באל המופשט על-ידי שימוש באמצעי שהעם הכיר, בבחינת יציקת תכנים וערכים חדשים לתוך כלים מוכרים.
בבחינת משלא לשמה בא לשמה.
אנחנו יודעים שזה לא הצליח, להיפך זה הקל על מלכים לפנות לפולחנים זרים, ואפילו שלמה המלך נכשל בכך [5].
אז, אולי למרות כל הניסיונות להבין, להצדיק ואף לחדש את העלאת הקרבנות, מותר, גם לקט כמוני להעלות ספק בכך.
נקודת המוצא לעמדת הספק היא בכך: איך ניתן להבין שאלוהים הנתפס כאל מופשט, שאין לו גוף [6], דורש קרבנות מוחשיים? אל שאוסר על פסל או מסכה להמחשת אלוהים [7], זקוק בפולחן לקרבנות של בעלי חיים? אל שמגיב בחומרה רבה כאשר העם סוגד לעגל הזהב [8] זקוק לעגלים שחוטים כקרבן [9]?
נראה לי, גם על-פי הכתוב במפורש במקרא, שהעלאת קרבנות היא סתירה לאלוהי שצדק וערכי אנוש יסודו, רוח ולא בשר!
לטענתי העלאת קרבנות לא רק שאינה מקרבת לאמונה אלא יוצרת מחיצה וריחוק.
כך גם נוהג הכפרות בערב יום –כיפור, בבחינת תרנגול שישחט יכפר על עוונות אדם... [10].
וקיים גם שיקול של צער בעלי-חיים.
לכן אני אומר, גם אם בית המקדש יקום אי-פעם, אסור לחזור ולחדש את העלאת הקרבנות.
מי שסבור שאלוהיו דורש קרבנות בע"ח, מי שמסכים שבע"ח הם קרבן, עלול לראות גם באדם אחר קרבן.
ואולי במקום קרבנות, נרבה ערכים ומעשים לקימום האדם באשר הוא אדם?

<><><><><>
הערות ומראה מקום
[1] פרשת וַיִּקְרָא: טקס מול כוונת הלב, באתר הנוכחי, תשס"ז.
[2] ואין לנו לשאול היאך ודי לנו בשנראה בעין תועלת הקרבן, המשל כרופא היודע טעם כל סם וסם והיאך עושה פעולתו, והחולה אינו יודע אבל רואה הפעולה שהיא טובה, ואין לו לימנע מלאכול הסם ההוא עד שידע טעמו, וכמשל בן עזרא מן הנער שאם לא יאכל לחם, עד שידע היאך נזרע ונקצר ימות קודם, אבל כשיגדל יחקור וידע, כך אנו הזוכים ואע"פ שלא נשיג, אבל מובטחין אנו בעזרת השם שיגיעו ימים שנדע אמיתת העניינים" (תולדות יצחק לויקרא א, ב).
[3] "וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד" (רמב"ם, הלכות מעילה ח, ח); "הכלל העשירי כולל המצות התלויות במקדש וכליו ומשרתיו, והם המצות אשר ספרנום בספר עבודה, וכבר קדם לנו זכרון תועלת זה הכלל. הכלל העשתי עשר כולל המצות התלויות בקרבנות, והוא רוב המצות אשר ספרנום בספר עבודה וספר קרבנות, וכבר קדם לנו זכרון תועלת המצוה בקרבנות בכלל ואיך היה הכרחי בזמן ההוא" (רמב"ם, מורה נבוכים ג, לה).
[4] "את פירושי הנ''ל לא הבאתי כפירוש הבלעדי לדניאל, אלא כהגנה נגד אלו הרוצים לעכב את קרבן התמיד עד שנחזור בתשובה.
לסיכום, כיון שהגאולה תבוא בדור שכולו חייב, דיינו אם ציבור קטן של אנשי אמנה מעונינים בהקרבת קרבנות, [...] ועוד אני רואה נכון להוסיף, שאפילו אם אתה, הקורא, חושב שהגאולה תבוא בדרך של "זכו" [לא כדעת הגר"א], עדיין אין לדחות את מצות הקרבנות משום הלעג של יהודים שאינם שומרי תורה" (אתר: http://www.600000men.com/hebrew/messiah.htm).
[5] "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים:
(ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק כְּדָוִד אָבִיו: אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם:
(י) וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (מל"א יא, ד–י).
[6] "ידענו דעת ברורה כי אין השם גוף. ואחר שאיננו גוף לא יתכן שיראה בעין" (ראב"ע קצר לשמות לג, יח); "ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אחר, אחד ואין שני, אין לו דמות הגוף ואינו גוף, והוא אלקי האלקים" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אברהם אבינו עמוד 4).
[7] "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ, ג–ד).
[8] "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות לב, לה).
[9] "וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה’" (ויקרא ד, ג).
[10] ואכן בביתנו אנו עורכים טכס כפרות אבל לא תרגול מפרפר מוחג סביב ראשנו אלא מעות כסף שמועברות אחר-כך לצדקה לנזקקים.