פרשת צו: אבות ובנים גם בליל הסדר / מוטי לקסמן, תשס"ט
בפרשת השבוע, פרשת "צַו", ממשיך הכתוב לעסוק בהקרבת קרבנות בבית המקדש, כהמשך לפרשה הקודמת, פרשת "וַיִּקְרָא". פרשת "וַיִּקְרָא" עוסקת, כזכור, בעיקר בנסיבות השונות להבאת קרבן, ובפרשת "צַו", המיקוד הוא בכוהנים העוסקים במלאכה.
בהבאת קרבנות דנו בעבר, ביטאנו עמדה כלפי התהליך, ואף קישרנו זאת לחג הפסח [1]. לכן, איננו מתכוונים לעסוק בכך שוב השבוע.
לעזרתנו באה ההפטרה [2]. ההפטרה לפרשת השבוע היא מספר מלאכי. ההסבר להפטרה נעוץ בכך שהשבת הקרובה קרויה גם שבת הגדול [3], השבת שלפני ליל הסדר וחג הפסח.
נמקד את הדיון בפסוק המסיים: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג, כד).
נפתח בהתייחסות לתחילת הפסוק: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".
פרשנים מבינים את הפסוק כתהליך תשובה לאמונה באלוהים, יש המדגישים את אהבת ה' ואחרים מציינים את הגברת שלום בעולם [4]. במדרש תנאים מצויה הנחיה ללמוד תורה באהבה ולא בשל שכר כלשהו [5].
נשאלת השאלה, האם יחסים מומלצים אלה אינם מובנים מאליהם?
הלא נצטווינו על אהבת ה' [6] וגם כיבוד הורים [7], האין די בכך?
כנראה שלא, הלא אין תועלת לצוות על אדם התנהגות מסוימת או להזהיר אותו מאי מימושה, אם מצב זה לא היה רווח בחברה האנושית.
להיפך, פרויד לימד אותנו שבאופן טבעי קיימת באדם קנאה רצחנית מצד הבן כלפי האב, ומצד הבת כלפי האם [8]. ובמקרא אנו מוצאים כתובים רבים המתארים נטישת אמונה [9],
ומדוע, מדוע קיימות התופעות האלה?
נראה שהתשובה אינה מסובכת. המציאות – הפיסית, החברתית והרוחנית – מלאה בפיתויים ובמעוררי סיפוק מידי ורגעי. ולאנשים רבים אין כוח ויכולת להתאפק ולדחות תחושת הישג או הנאה לזמן מרוחק.
ובכן במה מיוחדת אמירת הנביא מלאכי?
לטעמנו יש כאן הנחיה גם התראה.
ההנחיה היא "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", כלומר על הדדיות מלאה ומשמעותית.
אין לצפות ליחסים טובים ותקינים אם רק הבנים והבנות מצווים לגלות התייחסות, כבוד, חום ואהבה כלפי ההורים. אותה דרישה קיימת גם כלפי ההורים.
דבר זה אמור לא רק כלפי יחסים בין דוריים, גם ביחסי מנהיג ומונהג, במדינה, בצבא, בחברה. התנאי לחיים תקינים ונעימים הוא בהיענות המנהיג והמונהג לגלות ולהביע כבוד, הערכה ותמיכה באופן הדדי.
וכך גם ביחסי מאמין ואמונה, ואיני מתכוון ל"תשלום" מצד מקור האמונה, האלוהים. אינני רואה ביחסי מקור אמונה ומאמין יחסי פנקסנות מחושבת. ובכל-זאת, אם המאמין אינו חש שהאמונה ממלאת את חייו במשמעות אין סיכוי שהוא יאמין בכנות מעבר להצגה חיצונית בגלל סמכות כזו או אחרת שכופה זאת עליו.
לכן, בכל תחום מתחומי החיים של האדם אם לא מתקיימת בו ההדדיות שביטויה בהפטרה לפרשת השבוע הוא: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"; שם לא יתנהלו חיים טובים ונעימים.
אבל, לפסוק ממלאכי יש חלק נוסף: "וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"! האם אין באמירה זו, ביטול התייחסות כנה? הלא "וְהִכֵּיתִי" מונח כחרב שלופה ומאיימת, אז איזו משמעות יש ליחס כן?
אכן, יש כאלה שסבורים שהתייחסות רצויה לאחר מתממשת רק אם המתייחס חושש מגמול רע ומכאיב.
אני סבור אחרת, יחס כן אמיתי ומשמעותי לא יכול להתקיים באווירה של פחד!
אז איך נבין את דברי הנביא מלאכי: "וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם"!
אני מציע לראות בהם לא כפייה אלימה, אלא תוצאה של מצב בו לא מתקיימים יחסים חיוביים בין הורים וילדים, בין מורה ותלמידים, בין מנהיג ואזרחים.
ואין יותר מכך מתאים לחג הפסח.
חירות אמיתית היא חירות עם מחויבות, מתוך רצון חופשי.
ובליל הסדר, שכותבים לא מעטים מתארים כמפגשים של "חיסול" חשבונות וקנאה בין הדודה הפולניה לגיס ממרוקו...
ליל סדר יכול להיות גם מוקד או מקור של חידוש קשר אמיתי, חם ואוהב בין כל המשתתפים.
זה תלוי רק בנו.
אם נבוא מוכנים להנחיה "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם", נקיים ליל סדר חם מלא קרבה ואהבה.
אמן על כולם.
הארות ומראה מקום
[1] "חפץ מול כוונת לב", תשס"ז [http://www.notes.co.il/moti/30186.asp]; "מקרבנות לביעור חמץ פנימי", תשס"ח [http://www.notes.co.il/moti/30428.asp]
(2) הפטרה – פרק מספרי הנביאים בתנ"ך המתאים בתכנו או בסיפורו לפרשת השבוע.
(3) שבת הגדול – השבת לפני חג הפסח, יש הסברים שונים על מקור השם מציון הנס שמנע מהמצרים להתנכל לבני ישראל המעלים זבח ועד לכך שבשבת זו דורש בבית הכנסת רב הקהילה שהוא גדול בתורה.
(4) "על בנים - ע"י בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון; לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום, וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם. וראשית דבר במס' עדויות לשום שלום בעולם" (רש"י על אתר). ראב"ע סובר באופן דומה, כך גם רד"ק שאף מוסיף שבח ציורי מיוחד: "והנזהרים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (רד"ק על אתר).
[5] "והשיב לב אבות על בנים: לאהבה את ה' אלה' שמא תאמ' הריני למד תורה בשביל שאעשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר לעולם הבא ת"ל לאהבה כל שאתם עושין לא תהו עושין אלא מאהבה" (מדרש תנאים לדברים פרק יא, יג).
[6] למשל, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה).
[7] "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, יא).
[8] "תסביך אדיפוס" כך נקרא הריגוש הסוער הזה. הוא קרוי כך על שם אדיפוס המלך ההורג את אביו, כפי שמתואר המחזה של סופוקלס היווני. התסביך המקביל אצל בנות קרוי "תסביך אלקטרה".
[9] למשל: "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם" (ירמיהו א, טז).