פרשת "אֱמֹר": הסמוי מן העין / מוטי לקסמן
אחד העקרונות הבסיסיים בעוררות תשומת-לב למוצר או לרעיון הוא בהבלטתו בתהליך הפרסום.
הבולטות יכולה להתבצע על ידי צבע או גודל שונה משאר פריטי דף או לוח הפרסום.
תופעה דומה אנו מוצאים גם בהדגשת רעיון בתוכן כתוב. גם בתוכן כתוב אפשר להשיג בולטות על ידי גודל או צבע של האותיות, אבל אין זה הכרחי.
לעיתים, בולט רעיון מסוים, בהיותו שונה מבחינת תכנו משאר הכתוב.
בפרשת השבוע, פרשת "אֱמֹר", נמצא לפחות שתי דוגמאות כאלה.
תחילתה של הפרשה עוסק, בפירוט רב בכללי הקדושה של הכוהנים ושל כוהן גדול ובאפיונים לקרבן תקין וכשר (ויקרא כא, כב ) [1]. בהמשך מפרטת הפרשה את הדינים של מועדי ישראל: שבת, פסח, שבועות, זכרון תרועה מקרא קודש, יום הכיפורים, סוכות (ויקרא כג; כד, א–ט), בכך נעסוק בהזדמנות אחרת. הפרשה נחתמת בדיני מקלל ועבירות גוף (ויקרא כד, י–כג).
והנה במגוון נושאים אלה "משתחלים" להם, כאילו כבדרך-אגב, פסוקים אחדים שיש בהם הצהרות שונות.
לטעמנו, הקשר כזה מבליט מאוד את אותן אמירות, בכך נעסוק הפעם.
האמירה הראשונה היא בהקשר של העלאת קרבנות בבית המקדש: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא כב, כז). יונתן מבין בכך, בין השאר, הבטחה לכשרות הקרבן [2]. ריקאנטי מוצא בכך רמזים קבליים [3].
לאמירה זו יש המשך, בפסוק העוקב: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (שם, כח). יונתן מבין בכך דרישה לצער בעלי חיים [4]. ריקאנטי מוצא גם כאן רמזים קבליים [5].
האמירות האלה מופיעות בדיון על תנאי כשרות של קרבנות נדרים ונדבות (ויקרא כב, יח–ל).
האם אמירות אלה הן כמו שאר האפיונים המכשירים קרבן? האם ההנחיות לגבי כשרות הקרבנות תצאנה חסרות במשהו אם שני פסוקים לא היו נכללים בכתוב? לטעמנו לא. להיפך, אנו רואים בכך תוספת חשובה. אמירות אלה אמנם אינן משנות את כללי כשרות הקרבנות אבל הן משלבות גם את התהליך הקשה הזה במערכת ערכית. כמו יונתן, גם אנו רואים בכך דרישה לצער בעלי חיים.
יאמר הקורא, האם אין בכך "התיפייפות-ערכית" מלאכותית? הרי בסופו של דבר מועלה השור או השה או הטלה לקרבן, אז מה זה משנה אם זה באותו יום או ביומיים?
נכון, היום במאה ה-21, אפשר לטעון כך, ושיהיה ברור, אני בהחלט נגד העלאת קרבנות. אבל אנו עוסקים בכתוב מלפני אלפי שנים. שנים בהם, בעמים אחרים, היה מקובל להעלות אפילו קרבנות אדם.
מכאן, כתוב שעוסק בהעלאת קרבנות ושוזר ציון גם ערכים מסוימים, בכל-זאת שונה מכתוב שאינו מציין זאת. במלים אחרות, יש כללים ערכיים-מוסריים גם בפולחן [6].
האמירה השנייה מופיעה לקראת סוף הפרשה: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כד, כב). ההקשר בו מופיעה אמירה זו היא לאחר פירוט מעשי אלימות אסורים כלפי בני אדם ובעלי חיים (שם, יז–כא). שוב, מה הטעם בציון אמירה זו?
ראשית, מסר זה של שוויון זכויות גם לגר מופיע בעוד מקומות רבים [7].
שנית, אמירה זו חוזרת ומדגישה: יש להגן על כל אזרח וגם על כל גר מפני מעשי אלימות.
ושוב, פירוט מקרי האלימות לא היה יוצא חסר אילו לא הייתה התוספת על הגר.
בהקשר לשתי האמירות טענו שהתכנים בהן שזורות לא היו יוצאים נפסדים אילו נעדרו האמירות.
נכון, אבל מערכת תורת ישראל הייתה מאוד נפסדת מכך.
כי הצורך לשזור אמירות כאלה משקפת תפיסה בסיסית-ערכית חשובה ביותר.
בכל חברה ובכל עם יש מצבים בהם נדרש לעשות מעשים שיש בהם אלימות. אבל, גם במקרה כזה לא הכל מותר, ולהיפך יש כללים ששומרים על צלם חיה, אדם ואלוהים, גם בעת קשה ומכאיבה.
ואם שכחתם, כך אמר השועל לנסיך הקטן: "הנה הסוד שלי. הוא סוד מאד פשוט: הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין".
"הדברים החשובים סמויים מן העין", חזר אחריו הנסיך הקטן, כדי לזכור היטב [8]
אכן, אמירות בודדות עשויות להיות חשובות יותר מפסוקים רבים, רבים; צריך רק להבחין בהן.
ומאטעלע אומר:
בשבוע יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
ויום העצמאות השישים למדינה
אם נאמץ את שתי האמירות:
"צער בעלי חיים" ו"שוויון לגר",
האם זה לא יהיה צעד קטן
אבל ראשון,
לחברה טובה יותר?
בבחינת
הזעיר שיכול להאיר
אפלה גדולה.
<><><><><>
[1] בנושא זה עסקנו אשתקד. המעוניין יכול לקרוא את הדברים ב"פרשת אמור: טהרה ומעמד", באתר זה (http://www.notes.co.il/moti), תשס"ז.
[2] "שור או כבשׂ או גדי כי יולד כדרך העולם ויהי שִׁבעת ימים אחר אִמו כדי שיודע שלא נפל. ומהיום השמיני והלאה יתרצה להקריב קרבן לשמו של יי" (יונתן על אתר).
[3] "וטעם והיה שבעת ימים תחת אמו, פירשתי בענין המילה כי הוא כדי שתעבור עליו השבת הכלה הכלולה מן הכל. ויש לפרש כי צריך שיעברו על הקרבן ז' ימים רמז לשבעת ימי בראשית. וטעם תחת אמו, ידעת כי הבינה נקראת אם, [...], ועל כן צריך שתהיה אצילותה בכל שבעה קצוות, ומאז יהיה לרצון כי כבר עברו עליו כל ימות עולם" (ריקאנטי על אתר).
[4] "עמי בני ישׂראל כמו שאבינו בשמים כן תהיו רחמנים בארץ פרה ורחלה אותה ואת בנה לא תִשׁחטו ביום אחד" (יונתן על אתר).
[5] "וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד [שם כח], יתבאר בסוד שילוח הקן בגזירת השם. אף כי יש לבעלי הקבלה האחרונים ענינים אשר אנו מסופקים בהם בסוד העבור אם נוהג בבהמות, והביאו ראיות עצומות לדבריהם מרמז הכתובים, ולפי דבריהם אם חטאו איש ואשתו או אם ובנו יתגלגלו שם, ולכן חסה התורה עליהם שלא לעקרן ביום אחד, שאף כי הם בגוף בהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם, ומכאן תבין טעם גדול לצער בעלי חיים" (ריקאנטי על אתר).
[6] זה מזכיר את האיסור לאכול בשר שהדם ניכר בו: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (ברא' ט, ג–ד), למרות שצמחונים יאמרו שאפשר פשוט להימנע מאכילה מן החי.
[7] למשל: שמות יב, יט, מח, מט; כ, ט; כב, כ...
[8] אנטואן סנט- אקזופרי, הנסיך הקטן, פרק 21.