קוד: פרשת בהר: משמיטה ויובל להרמוניה של מספרים בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מוטי לקסמן
אל:
בפרשת "בְּהַר" אנו קוראים על דיני שנת השמיטה, שנת היובל וגם השבת מוזכרת.
השנה, תשס"ח, היא שנת שמיטה. קוראים וודאי זוכרים את הדיון גם את הויכוחים בשאלה איך ומה מותר לגדל ולאכול בשנה זו; רוב הויכוחים עסקו בצורה ולא בתכנים [1].
אנו לא נעסוק בכך באופן ישיר אלא נתמקד במספרים. ובכן,
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ג–ד) [2].
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב).
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג, יב).
בשלוש מערכות הדינים הללו אנו מוצאים תבנית שחוזרת: ששה משכי זמן של פעילות ומשך זמן אחד של הקפאת הפעילות.
מה אפשר להבין משני המספרים, שש ושבע, ומצירופם?
לשני מספרים אלה מעמד מיוחד: שש נחשב כמספר המושלם הקטן ביותר [3] ואילו שבע מוגדר כמספר טיפולוגי [4], אבל המספר שבע מוגדר גם כמספר השלמות [5]. לקביעת "שלמותו" של המספר שבע כמספר השלמות יש גם טעם מתמטי, אבל מעמדו המיוחד קשור לנתון שהוא מציין תופעות שונות [6]. כלומר בתרבות האנושית נפוץ מאוד המספר שבע לציון תופעות ואירועים.
פרשת השבוע מביאה אותנו להציע כוון נוסף.
נשים לב, המספר שש מציין פעילות והמספר שבע מסמן אתנחתא בפעילות שהתנהלה משך השש: שישה ימים – שבת; שש שנות חקלאות – שנת שמיטה; שש שנות עבדות – שחרור.
האם השבע מציין הפוגה ללא כל עשייה? לא. השבע מציין עת של הפניית תשומת הלב לרוח, לערכי חברה ומוסר.
כלומר, בשלוש דוגמאות אלה אנו מזהים תהליך של מעשה חולין שמגיע לעת של רוח וערכים. וכנראה, מעשה שאינו מלווה ברוח ובערכים אינו שלם, אינו מלא. כאילו אמרנו מעשה ללא רוח הוא עוור, ורוח ללא מעשה היא ריקה.
ואנו מציעים שיקול נוסף. השש הוא מספר זוגי, השבע פרט. השש כולל בתוכו שלושה זוגות, בבחינת הרמוניה נאה, ואילו השבע יוצא חסר, כאילו ההרמוניה חסרה רכיב. האמנם? השש הוא שלם והשבע הוא בבחינת חסר?
בואו נראה זאת אחרת: שש שהוא דבר מלא, הוא בבחינת דבר מוגמר; הכל מסודר, אין עוד למה לשאוף, אין מה לשפר או לתקן כי יש כבר זוג, התהליך קיים.
לעומת-זאת השבע, שהוא פרט, אמנם חסר בו רכיב. אבל, החסר הזה הוא מניע לשאיפה, לתקווה, ואולי לחלום להשלמה טובה ומעולה יותר.
ואם תשאלו, מה לך כי הפלגת משמיטה למספרים? איני יודע, אבל כאשר מתיישבים בסירה והים הוא גדול ורחב, והרוח קלה, מפליגה לה הספינה למחוזות חדשים ומשונים. וזה מעורר גם מפתיע.
<><><><><>
הערות ומראי מקום
[1] דיון מאתגר-חשיבה בדיני שנת השמיטה וביישומם החברתי-מוסרי ניתן למצוא במאמר: אבי שגיא וידידיה שטרן, "תנוח, תחלק, תניח, הארץ", הארץ ספטמבר 2007.
[2] נוסח דומה מצוי גם בחומש שמות: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, י–יא).
[3] "שלמות" המספר שש מוגדרת בכך שהוא שווה לסכום מחלקיו (1+2+3) המספר המושלם הבא אחריו הוא 28.
[4] מספר "טיפולוגי" או "נוסחאי" הוא מספר בעל משמעות מיוחדת. המספר חוזר בכתוב המקראי ומשמש אמצעי להדגשה של הקבלות של קשרים של עניין לעניין. המספר שבע משמש להפלגה והוא היה אחד המספרים המיסטיים העיקריים בקרב כל העמים ובכל הזמנים. הוא מצוי הרבה יותר מכל מספר טיפולוגי אחר בסיפוריהם של כל עמי תבל" (על-פי אנציקלופדיה מקראית כרך ה' ע"מ 181-184 ערך "מספר").
[5] א"א עקביא, "סוד המספרים שבתורה", החינוך כ"ז (תשט"ו), עמ' 254.
[6] "כל השביעין חביבין לעולם [...] באבות שביעי חביב אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה [...] בשנים שביעי חביב שנאמר (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, [...] בימים שביעי חביב שנאמר (בראשית ב) ויברך אלהים את יום השביעי, בחדשים שביעי חביב שנא' (ויקרא כג) בחדש השביעי באחד לחדש" (ויקרא רבה כט, יא).
[7] "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו–ז).
[8] "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ברא' ב, ג). "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, ז–ט).