פרשת אמור: קדושת אדם

מאת: motinue

אל: motele777 @ gmail.com

פרשת אמור: מקרא קודש לאדם / מוטי לקסמן, תשס"ט

בדיון בפרשת השבוע, פרשת "אֱמֹר", בשנת תשס"ז [1], התמקדנו בכוהנים. אמרנו שם שהפרשה עוסקת במעמד הכוהנים ובעיקר בכללי הקדושה שלהם ושל כוהן גדול, וזה היה הגורם המזמן לדיון. הערנו שפרשת "אֱמֹר" מפרטת גם דינים למועדי ישראל: שבת, פסח, שבועות, זכרון תרועה, יום הכיפורים, סוכות. במועדים, כך כתבנו, נעסוק בהזדמנות אחרת.
הבטחות צריך לקיים, אז הנה ההזדמנות הגיעה.
עיון מחודש בפרשת השבוע מגלה בה ביטוי, שאמנם מופיע גם בפרשות אחרות, אבל תמיד בהקשר למועדים, "מִקְרָא קֹדֶשׁ" [2].
איך מובן הביטוי הנדון?
שואל בעל תורה תמימה ועונה: "מקרא קדש - מהו מקרא קודש? זה קדושת היום" [3]. ובמה מתבטאת קדושת היום? "היא התפילה ותתן לנו" [4]. בעל תורה תמימה מבין, אפוא, את הקדושה שבביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ" כמציין תפילה. יונתן מבין זאת כך: "וביום הראשון מִקרא [ארוע, עצרת] קדוש וביום השביעי מִקרא [ארוע, עצרת] קדוש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשׂה בהם לבד מִן שׁיעשׂה למאכל כל נפש הוא בִלבדו יעשׂה לכם" [5]. יונתן מציע, אפוא, מובן כללי יותר לביטוי "מִקְרָא". יונתן מבין בכך התכנסות והקדושה מתבטאת בהימנעות מעשיית מלאכה. רש"י טוען: "מקרא קדש - מקרא שם דבר, קרא אותו קודש לאכילה ושתייה וכסות" [6]. לפי רש" "מִקְרָא" מובנו קריאה והכרזה, כלומר - צריך לקרוא ולהכריז שהחג מקודש . המשמעות המעשית של זה יכולה להיות: א. קריאה בדיבור – קידוּש, גם בתפילה - לקרוא ולהכריז בדברים שהיום (שבת או חג) הוא מקודש לה'. ב. קריאה במעשה - אוכל ובגדים: כשאדם סועד סעודה חגיגית ולובש בגדים חגיגיים לכבוד השבת או החג, הוא מכריז בכך שהיום מקודש ושונה משאר הימים [7]. בפרשו את חומש שמות מציע בעל תורה תמימה כוון דומה: "מקרא קדש - קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות [8]. והוא מוסיף: "כל מקום שנאמר מקרא קודש - קדשהו, ור"ל עשה אותו מצוין ומסומן, ובכל המועדים מציינם במאכל ובמשתה ובכסות, וביום הכפורים [...] מקרא קודש [...] מציינו בכסות לבד [...] ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים [...] כבדהו בכסות נקיה" [9]. במלים אחרות, לציין את המועד, וזו משמעות "מִקְרָא קֹדֶשׁ".
משך חכמה מרחיב את הדיון וטוען כך: "וקראתם בעצם היום הזה [...] (מקרא קדש יהיה לכם) [...] יש מצוות המקשרין ישראל לאביהם שבשמים, ויש מצוות המקשרים ישראל זה לזה. כגון ציצית ותפילין ומזוזה - הן מצוות המקשרין ישראל להשם יתברך, וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות - המה מקשרין זה לזה. ונמשל זה יש בין שבת ליום טוב: שבשבת [...] הוצאה אסורה, ומלאכת אוכל נפש אסורה. ואם כן, כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השם יתברך המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד - הוא השם יתברך. [...] אבל יום טוב הוא מן המצוות המקשרין האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר. ואם יבואו אלף אורחים יאפה לחם, [...] וכולם חייבים לעלות לרגל ולשמוח ולשמח. לכן הותרה הוצאה והבערה, שאם לא כן לא יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד" [10].
ההבחנה בין מצוות למקום למצוות שבין אדם לחברו מקדמת אותנו שלב נוסף מעבר למה שלמדנו עד עתה. נשים-לב, שהמועד הוא הזמן למצוות בין אדם לחבירו. אמנם בעל משך חכמה מתייחס רק לעליה לרגל ולאירוח, אבל מודגש שהמטרה היא: "יהיו מקושרים ומאוגדים זה לזה כאחד".
נסכם, בשלב זה הביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ" מובן כמציין התכנסות לכבוד מועד ושבת, הימנעות ממלאכה והתארגנות מתאימה על ידי תפילה, לבוש ומאכל, כאשר רק בעל משך חכמה רומז גם לכוון של חברותא.
לכאורה, מובנים אלה ממצים את תוכן הביטוי.
לטעמנו לא כך הוא.
בתלמוד הבבלי אנו מוצאים: "רבי אליעזר אומר: [...] שבתון - זה קדושת היום, [...] מקרא קדש - קדשהו בעשיית מלאכה. אמר לו רבי עקיבא: מפני מה לא נאמר שבתון - שבות, שבו פתח הכתוב תחילה? אלא: שבתון - קדשהו בעשיית מלאכה, [...] מקרא קדש - זו קדושת היום" [11].
לכאורה סתירה, הרי אחד מאיפיוני המועד הוא איסור מלאכה, וכאן נאמר במפורש "קדשהו בעשיית מלאכה!!!
טעות? טעות סופר? טעות עריכה?
הרב עדין שטיינזלץ בפרשו את הכתוב מציע תיקון: ""מקרא קדש" פירושו: קדשהו בהימנעות מעשיית מלאכה" [12].
ובכן, חכמי התלמוד לא הבחינו בשוני שיש בו היפוך משמעות?
ברור, איננו יודעים מה בדיוק היה טעמי החכמים, הכותבים או העורכים בהותירם כתוב זה.
אבל, כיון שאין ספק שחכמים הם היו, ננסה להציע משמעות אחרת.
השאלה, לטעמנו, אינה אם לקדש בעשיית מלאכה או בהימנעות מעשיית מלאכה, מוקד תהליך הקידוש הוא בתוכן המלאכה ובמשמעותה. הרי המטרה היא לקדש את המועד.
אבל לא את השבת והמועדים בלבד יש לקדש.
אלוהים מנחה את העם: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [13]. ואיך יהיו בני ישראל קדושים? "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" [14]. הקדושה אינה מצב נתון היא אינה תכונה מולדת אלא תהליך, צריך להתקדש כדי להיות קדוש. אבל מהו התהליך המביא לקדושה? עשרות רבות של פעולות והתנהגויות המבטאות דאגה לאחר ותמיכה לנזקק [15].
במלים אחרות, לטעמנו אין בתלמוד טעות, אלא כוונה ברורה כדי לקדש צריך לעשות מלאכה!
צריך לעשות למען הטוב [16]
אי-אפשר לקדש באמת רק על ידי מאכל, לבוש, התכנסות ואפילו תפילה. כי קידוש כזה הוא רק
מעטה או חזות חיצונית. קידוש יכול להתממש על ידי חיצוניות בלבד. התארגנות חיצוניות שאין עמה פנימיות מקבילה אינה מעוררת קדושה.
לכן, בשבת אמור, וגם בשאר הימים, אמור מעתה: לקראת שבת ולקראת מועד אם לא עשית מעשה שמבטא ערכיות אנושית לא הגעת באמת ל"מִקְרָא קֹדֶשׁ"!

הארות ומראה מקום
[1] פרשת אמור: האצילות מחייבת [http://www.notes.co.il/moti/31572.asp].
[2] הביטוי "מִקְרָא קֹדֶשׁ" מופיע רק בתורה: שמות יב, טז; ויקרא כג, ג, ז, ח, כא, כד, כז, לה, לו; במדבר כח, יח, כה, כו; כט, א, ז, יב. פירוט זה מראה שהביטוי הנדון נפוץ ביותר בפרשת "אֱמֹר".
[3] תורה תמימה לויקרא כג, כד.
[4] תורה תמימה הערות לויקרא פרק כג, הערה פה.
"ותתן לנו" מכוון לתפילה: "בראש השנה אומר: ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום טוב מקרא קודש הזה [...] כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך אמת וקיים לעד ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון" (רמב"ם הלכות שבת פרק כט).
[5] יונתן לשמות יב, טז. לתשומת-לב, הדיון אינו מוצג באופן כרונולגי אלא בהתאם לתכנים העולים.
[6] רש"י לשמות יב, טז.
[7] בעקבות ניסוחו של אראל סגל באתר [http://www.tora.us.fm/tnk1/index.html].
[8] תורה תמימה לשמות יב, טז.
[9] תורה תמימה הערות לשמות, יב הערה קלח.
[10] משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כא.
[11] ההדגשות שלנו; בבלי, ראש השנה, לב, א.
[12] פירוש הרב שטיינזלץ לתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה דף לב, עמוד א.
[13] ויקרא יט, ב.
[14] ויקרא כ, ז. וגם "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, ב).
[15] דיון מפורט אפשר לקרוא:
"כל אחד זכאי לקדושה בחיים" [http://www.notes.co.il/moti/31333.asp],
גם "קדושה ואדם" [http://www.notes.co.il/moti/43539.asp].
[16] למשל: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, י–יד).