תוספת ל: במדבר ה

מאת: חגי הופר

אל:

לפרשת נשא
"והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר, ה', 7).
כפי שאנו רואים ההתוודות על החטא אינה מנהג נוצרי גרידא, אלא היא מופיעה בתנ"ך. ויש לה גרעין פסיכולוגי עמוק. ההיגיון כאן אומר, שכדי לכפר על החטא כל הצריך הוא, או לפחות כל שצריך תחילה הוא, להודות בו, להודות באמת. כאן יש אמונה בערך של הסיפור כמשחרר, העיקר הוא לא לנצור את האמת בתוכך פנימה אלא להוציאו אל החוץ לעיניי ה', העיקר הוא לא להסתיר. כך גם ראינו שהמצוות שאין אדם יכול לפקח עליהן נאמר אחריהן "אני ה'", כלומר - יש השגחה, וכן גם כאן החטא המדובר הוא מעילת מעל בה'. ואין צורך לומר שכל חטא הוא גם חטא כנגד ה'. אם כך הריצוי לפני ה' נעשה בעריכת שפתיים, אולי כמו שכתוב - "ונשלמה פרים שפתינו", כשאחר-כך הריצוי שבין אדם לחברו בעיקר הוא דבר נפרד, וכן הקורבנות הם דבר נפרד. מבחינה לשונית יש לשים לב לקירבה שבין להתוודות ולהודות וכן לידע ואולי הדבר מגיע על הודות ההודיות בהקשרו הלשוני.

"איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר, ו', 2).
יש לשים לב, מבחינה לשונית שוב, כי המילה נזיר נופלת על שתי לשונות - נדר ונזר, כמו שכתוב - "כי נזר אלהיו על ראשו" (שם, 7). ומבחינה יותר עניינית - "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה וכפר עליו מאשרחטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא" (שם, 11) - כאן אנו רואים את העניין הידוע, שהנזיר צריך לתת קורבן חטאת ביום התם נזרו, אף כי מצד שני הוא נחשב קדש על נזירותו, כך שיש כאן כפילות. וכפילות זו נשמרת אף בחיים כפי שאנו מכירים אותם - הנזירים יש בהם משהו שמאוד מקורב לאלוהים, אך מצד שני הם אינם יכולים לבוא בחברה ולשמש כמופת. דוגמתם ידועה בנצרות ובדתות המזרח וגם ביהדות היא ידועה כבהפטרה העוסקת בנזירות שמשון, או כנביא האומר - "ותשקו את הנזירים יין" בנימת תוכחה. עם זאת התורה דוגלת בכלל הבסיסי של "ובחרת בחיים" וזה אומר בחיים במילואם. וההיגיון פה אומר, שגם היין נברא על מנת שבאדם יקדשו על-ידי שימוש נבון ומידתי בו וכאמור - "יין ישמל לבב אנוש", כך שלמרות שהאלכוהוליזם למשל נתפש כשלילי בהיותו התמכרות המובילה למעשים רעים וחסרי אחריות, אין פסילה גורפת של היין, כך שהמסר העולה מפה הוא שאין כל רע בכלים כשלעצמם אלא רק באופן השימוש בהם, שהוא - בידי האדם.

קורבנות הנשיאים (במדבר ז'). כידוע למי שקורא בכתוב יש כאן נוסח אחד שחוזר על עצמו 12 פעמים למעט שם המקריב. וכבר אמרו על זה במדרש במדבר רבה (יג', יד') - "וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו", כלומר שכל אחד הגה בעצמו את תכולת הקורבן ובמקרה או שלא במקרה יצא לכולם אותו הדבר בדיוק. וזה יפה, אך אני רוצה לומר דבר אחר והוא, שאכן קורבנות הנשיאים זהים הם אלא שיש אמירה בעצם הדבר הזה והיא, שאל מול ה' ומצוות כולם 'מיישרים קו' וכמו לא נותנים מקום לאני הפרטי שלהם אלא רק לאני הקולקטיבי. ולא שיש רע בהודיה לה' מהאני הפרטי, שכן את זאת אנו רואים לכל אורך פרקי התהלים, למשל, אלא שיש גם ערך לעיתים בביטול האני האישי לטובת דבר מה גדול יותר, שזה מה שנעשה בכל טקס. אותו הדבר מבטאים גם המדים, למשל, תחת חסותה של המלכות שהם פועלים בתוכה. וזה הערך הפסיכולוגי שמתקבל מהחזרה המונוטונית על כל מערך קורבנות הנשיאים.