קוד: אפלטון והרמב"ם: האצלה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
מונח ההאצלה ידוע לנו מן הקבלה היהודית, אך עוד קודם לכן הוא היה היסוד שיטתו של אפלטון בדבר האידיאות או הצורות. כפי שנראה מהציטוטים למעלה לא הוא המציא את המושג, אבל הוא היה זה שהתעמק בו ביותר. נבחן מעט את השפעת הפילוסופיה הזו שלו על הוגים יהודיים מאוחרים לו:
ראשית, כדאי שנדע שההתייחסות לאפלטון אינה דבר חדש ביהדות. כבר בתחילת ימי הביניים היה קיים הזרם הניאו-אפלטוניסטי, או הניאו-פלטוניסטי, גם ביהדות, אשר אותו תפסו, למשל, פילון האלכסנדרוני ואחריו - אבן גבירול ואבן עזרא וכן אפשר למנות את אבן כספי, אך בזאת לא נתמקד כאן ורק נצטט:
"תמצית השיטה:
בין העולם הרוחני והגשמי עומדים רוחות או נפשות הקושרים את שני העולמות האלה, והנפשות פועלות ומשפיעות על העולם הגשמי. כל הכוחות הנפרדים נאצלים ממצוי ראשון שהוא יחיד ומיוחד, והוא השכל העליון בו תפושים כל היצורים השכליים. העולם התחיל בחומר היולי או חומר הקדמון נעדר צורה, והאל חידש בו צורה. החומר ההיולי נמצא בעולם הרוחני כמו בעולם הגשמי. הרוחני יש לו קיום אמיתי, והגשמי נאצל מן האיקונין העליון". (מתוך:)
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2141
לעומת זאת, הרבנים הקדמונים התייחסו בעיקר לפילוסוף אריסטו. ראש וראשון להם הוא הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים". הוא מתייחס בכבוד לאריסטו והולך בעקבותיו בהרבה מהגיונות הדברים שלו, אף כי הוא חולק עליו בשאלת ראשית העולם; בעוד אריסטו סובר את קדמות העולם הרמב"ם סובר, כמובן, את חידושו. וכך כותב פרופ' ג'. או. יורמסון: דעותיו של הרמב"ם על פילוסופים חשובים שונים מתגלות באיגרת שכתב לשמואל אבן-תיבון, מתרגם "מורה נבוכים" לעברית בתשובה לשאלותיו. באיגרת זו מציין הרמב"ם, כי אפלטון חיבר משלים קשים להבנה. לדעת מחבר האיגרת (שאינו מזכיר בהקשר זה את החוב שהוא חב - אף כי, כפי שמסתבר, לא באופן ישיר-לפילוסופיה המדינית של אפלטון(אין הכרח מוחלט בלימוד כתביו של אפלטון משום שבמקומם באו כתבי אריסטו, שורש ויסוד של כל פילוסופיה. וראה:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3365
אך עם זאת, הרמב"ם מתייחס מעט אף לאפלטון וראוי שנסקור את התייחסויותיו אלה:
חלק א', פרק יז': "ואפלטון וכל מי שקדמו היה קורא את החומר הנקבה והיה קורא את הצורה הזכר" (בטימאוס).
חלק ב', פרק ו': "כי בלשון זה עצמו אומר אפלטון כי ה' מסתכל בעולם ושופעת ממנו המציאות".
חלק ב', פרק יג': "וגם אפלטון זו דעתו, אתה מוצא אריסטו אומר בשמו בשמע שהוא סבור כלומר אפלטון כי השמים הוה נפסדת, וכך תמצא שיטתו מבוארת בספרו לטימאוס, אבל אין דעתו כדעתנו כפי שחושב מי שאינו מבחין בין ההשקפות ואינו מעמיק בעיון ונדמה לו כי השקפתנו והשקפתו שוות, ואין הדבר כן, לפי שאנו בדעה הויית השמים מלא כלום, אלא אחר ההעדר המוחלט, והוא סבור שהיא מצויה הוה מן היש. וזוהי ההשקפה השניה".
חלק ב', פרק טו' (המשכו): פרט לאפלטון שהוא סבור שהתנועה הוה נפסדת וכן גם השמים לדעתו הוה נפסדת".
חלק ב', פרק כה': "אבל אם יסבור אדם את הקדמות לפי ההשקפה השניה אשר בארנו והיא השקפת אפלטון, והיא שגם השמים הוה נפסדת, הרי אין אותה השקפה סותרת יסודות הדת ולא ימשך ממנה הכחשת הנסים אלא אפשרותם, ואפשר לבאר את המקראות לפיה וימצאו לה דימוים רבים בפסוקי התורה וזולתה שאפשר להתלות בהן ואף ללמוד מהן, אבל אין שום דוחק שיביא אותנו לכך, אלא אילו הוכחה אותה ההשקפה, אבל כיון שלא הוכחה, לא השקפה זו נטה אליה, ולא לאותה ההשקפה האחרת נפנה כלל, אלא נקח את המקראות כפשוטם, ונאמר כי התורה הודיעה לנו דבר אשר לא יגיע כחינו להשגתו, והנסים מעידים על אמתת דברינו... כי אילו הוכח החידוש ואפילו לפי השקפת אפלטון היה נופל כל מה שהעזו בו הפילוסופים נגדנו".
חלק ג', פרק יח': "אבל אשר יש להם יכולת לשנות עצמם ממדה למדה אלה הם אשר אמר עליהם אפלטון כי השגחת ה' בהם יותר".
אנו רואים, אם כן, כי הרמב"ם סבור, כי שיטת אפלטון קרובה יותר ליהדות משיטת אריסטו וכי אם אפשר היה להוכיח טענתה על חידוש העולם היו נפטרים מטענות הפילוסופים כנגדם, אף כי היא אינה לגמרי כדעת היהדות, שכן אפלטון סובר חידוש הצורה בלבד. עוד אנו רואים, שהרמב"ם מוצא הקבלה בין דעת אפלטון בדבר האידיאות והאצלתם ובין מקראות יהודיים שונים.
כדאי להוסיף, שמאריסטו נבעו כל המדעים כפי שאנו מכירים אותם היום, וכן היום ישנו העימות בין מדע ותורה, כך שנוכל לראות בזה את שורשו. השקפת אפלטון לעומת זאת היא יותר מתונה ורוחנית ועל כן מועט בה העימות הזה.