פרשת חוקת: האם באמת אין פרה אדומה? / מוטי לקסמן, תשע"א
מה עדיף לך, לחיות בעולם בו הכל בהיר, מבואר ומובן או בעולם בו יש תופעות או התנהגויות שלא מובן מה הוא מקורן או מה טיבן?
מצד אחד, העולם מלא, יש בו כל אשר נברא וכל אשר הולך ומתהווה גם מתחדש, בטבע, במדע, בחברה, בתרבות.
האדם רוצה להבין למה, מדוע, לעתים גם, לאן?
תשובה נותנת מובן, תחושת סדר והרגשת בטחון.
כך לגבי הטבע שביקום, גם לגבי אירועים היסטוריים ויצירות ספרות ואמנות.
מצד שני, לא תמיד יש תשובות מספקות או הסברים מובנים.
למשל, פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" [1].
כך, אנו פותחים את הקריאה בפרשת השבוע, פרשת "חֻקַּת".
אותה "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם" תובל על ידי הכהן אל מחוץ למחנה לשחיטה. שם, לאחר טכס מיוחד שורפים אותה; לתוך אפרה משליכים "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת" [2]. הכהן והשורף טמאים עד הערב. בשלב זה "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת" [3].
לא ברור איך, גם האיש, שמלכתחילה הוא טהור, אוסף את האפר, הופך טמא עד הערב [4].
בכל-אופן, מטרת תהליך זה הוא ליצור אמצעי לטיהור אדם שנגע במת [5].
אין זה תהליך בעלמא, הוא מוגדר כחשוב ביותר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"!
אבל, למרות ש"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" הרי הסתום והבלתי מובן רבים בה יותר מהבהיר.
מה זו פרה אדומה? מדוע דווקא פרה אדומה?
העוסקים בדבר טהור ומטהר הופכים עצמם טמאים וצריכים טיהור, איך? למה?
האיש האוסף את האפר, מה יש בו או כיצד נהיה ל "אִישׁ טָהוֹר"?
במה מצוין אותו מקום המוגדר "מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר"?
אז מה, זו בעיה שלא הכלול מובן ומובהר?
אכן, יש שאלות גם תמיהה רבות.
אף במדרש שואלים, איך זה ייתכן? "העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים?" [6].
ותשובה יש שם: "אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" [7].
יש כאלה שקשה להם עם אי-הבהירות והמוזרות, מביניהם יש המניחים שטעם קיים אלא שהוא נסתר: "אמר ר' יוסי בר חנינא א"ל הקדוש ברוך הוא למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה" [8].
לעומת זאת, יש המודים שאכן, לא ברור: "אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט [...] עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, [...] ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין באולי כי סגולת הפרה גם כן להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה ואחרי היותה אפר תרפא מחלת הטומאה. וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחיבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב" [9].
האמנם חשוב להבין הכל, בכל מחיר?
לעתים הצורך הזה להבין הכל מעורר קושי, מכאן יש המזהירים – חיטוט בטעמי המצוות מעלה חשש שהטעמים עלולים להביא לידי ביטול או המרה של המצוות. "אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב: 'וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים' (דברים יז, יז), אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב: 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ' (מלכים א יא, ד) [10].
במלים אחרות, יש מקרים שאין לחפש דווקא פירוש מבהיר אלא רק אמונה.
ובכל-זאת ישנם שלא נוח להם עם-כך שזה סיפור סתום והם מציעים פירוש, למשל: פרשת פרה אדומה מכפרת על חטא עגל הזהב [11].
למה פרה אדומה, ולא ירוקה ולא שחורה ולא לבנה? יש המקשרים את הצבע האדום לזהב העגל, ומוצאים חיזוק לכך בדברי הנביא: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" [12].
עד כאן, שני צדדים:
מצד אחד ניתן לטעון, יש מצוות שאנו נוהגים על-פיהן מזה דורות ולא תמיד צריך לחפש טעמיהן. וכך יאמרו: אם יתגלה שאין טעם למצוות ברית מילה נפסיקה? ובכן, יש הגיון מסוים בכך.
אז נסכים שלא הכל מובן.
מצד שני קיים הרצון להבין, לפזר אי בהירות, לדעת מה עשויה להיות הכוונה, מה החוקיות, מה ההיגיון; כל אלה הם מניעים לגיטימיים ברוח האדם.
אז נסכים שצריך תמיד לרדת לשרשם של נתון או תופעה, להבין הכל.
אבל גם ל"הבנה" אין מובן אחד.
אני מציע, לפחות, שניים, שני מובנים:
א. לפי מובן אחד אני מחפש לדעת מה היה הטעם, מה ההסבר?
ב. לפי מובן אחר אני שואל מה זה אומר לי?
במקום לנסות לזהות, לשער או לנחש אפשר לשאול מה אני למד מכך היום?
דרך זו חשובה מאוד בהתרשמות מאמנות, מספרות ומשירה.
במקום לשאול ולחפש "למה התכוון המשורר?", אבהיר לעצמי, מפגשי עם היצירה, מה זה אומר לי?
בהתאם לכך, ברשות קוראי, אני מציע לראות בפרשיית פרה אדומה לא בסיס למצווה, וודאי לא תיאור של אירוע רצוי, להיפך, אלא משל, משל חכם לחשיבה וליישום.
נקודת המוצא שלי היא במטרת סיפור "פָּרָה אֲדֻמָּה".
המטרה היא ליצור מוקד או אמצעי לטיהור, ברוח זו נמשיך בדיון.
הסכיתו ושמעו: העולם נברא בחותמו של "כי טוב".
אבל באדם נתגלו מהר מאוד פנים של שלילה, של רוע ואף של פשע.
אלוהים מגיע להחלטה להשמיד את כל הרוע ואיתו גם את כל האנושות הקיימת [13].
לאחר מעשה, אלוהים מצהיר שדרך כזו של התמודדות עם הרעים אינה חכמה ואינה יעילה: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם" [14].
אם–כן, הנתון הוא שבאדם יש טוב אבל יש בו גם רוע.
ואדם העושה רע, איך יכפר?
דרך אחת מוצעת על-ידי הנצרות: וידוי, התוודות. מקורות האנושות ותולדותיה אפשר ללמוד, שאמצעי זה לא הביא לשיפור האדם, גם לא של החברה.
אפשר גם אחרת, כך גם סיפור פרה אדומה, מובן בדרך אחרת, לטעמי יותר משמעותית.
כל אדם עלול להיכשל, להחליק, לעשות עוול, זה נתון.
השאלה היא אם הוא בכנות רוצה לכפר, באמת לשוב מסורו?
אם כן, דרך בסיסית ביותר תהיה בפניה ל"עצמי" שלו.
שם עליו לחפש ב"עצמי" שלו, כמו שאומרים ב"פנימכו" שלו, למצוא שם סוג של "פָּרָה אֲדֻמָּה".
משהו מיוחד, משהו לא שגרתי; משהו מאוד אישי.
החשוב הוא שאותו "משהו" כמו "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם", יהיה תמים, זך וטהור.
כלומר ה"פָּרָה אֲדֻמָּה" של המתחרט, של הרוצה לתקן צריכה להיות כזו שאין בה כל רבב של חשבון של כדאיות או רק "הצגה חיצונית", כאילו.
זה לא קל.
אבל יש לך דרך אחרת? יעילה יותר?
ופרת משה רבנו הקטנה, זו האדומה עם הנקודות השחורות, התעופפה מעלה, נחתה על תנוך אוזני, חייכה בספקנות ושאלה: "אתה בטוח? אתה משוכנע?"
"כן", השבתי. "ואת לא?", שאלתי.
"אני קצת ספקנית."
"במה?" שאלתי.
"תראה", זמזמה חיפושית פרת משה רבנו האדומה, "אני פוחדת מיותר מידי מיוחדות. פרה אדומה עדיין לא זכיתי לראות, אפילו אחת, אבל פרות משוגעות ראיתי הרבה..."
לִחששה בקול צורמני משהו, ונעלמה אי-שם בעולם.
חיפושית משה רבנו האדומה אמרה מה שאמרה. ויש נתונים רבים שמאששים את דבריה.
אז מה, נפסיק להאמין שיש דרכים להמעיט את הרוע?
לא!
אני מאמין שגם לבן אנוש יכולה להיות, מידי פעם, איזו "פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם", שתכליתה להביא טיהור בנפשו וברוחו.
"פָּרָה אֲדֻמָּה" כזו עשויה לעורר בו מודעות, בכוחה להזין את הנכונות שלו לגילוי אחריות אישית על מעשיו ועל התנהגותו.
ובהתאם, ינבטו בו כוחות להעז להודות על טעות, לבקש סליחה וגם להתאמץ לכפר על משגים.
האם יש דרך ראויה יותר לכך שהתקווה לא תשכון רק בשירים?
גם עגלה אדמונית רוחנית ותמימה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, תספיק לכך, לא כן?
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] במדבר יט, א–ב.
[2] שם, ג–ו.
[3] שם, ט.
[4] שם, י.
[5] שם, יא–כב.
[6] במדבר רבה יט, א.
[7] שם, שם.
[8] מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד.
[9] בעל ספר החינוך מצוה שצז.
[10] בבלי, סנהדרין כא, ב.
[11] "אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי [...] תבא פרה ותכפר על מעשה העגל" (במדבר רבה יט, ח).
[12] ישעיהו א, יח.
[13] סיפור המבול, בראשית ו, ט–כב; ז–ח.
[14] בראשית ט, יא–יב; חשוב לזכור, נאמר: בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה!!!