הכעס של משה הוביל לחטאו

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

בפרשת השבוע חוקת [שקראנו לפני שבועיים] מופיעו חטאו ועונשו של משה:

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);

הוצגה בפני שאלה, כיצד יתכן שאבי הנביאים, שדיבר פה אל פה עם ה' ונאמן בכל ביתו, מרה את דברו?

 

לדעתי התשובה היא כזו:

ראשית, דעות רבות למהות חטא משה. ולדעת הרמב"ם חטא משה ברגזנות:

שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ה':

כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ').

 

[נטייתו של משה מן הממוצע]

 ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);

על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם, כ"ד);

על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב, נ"א).

כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות!

 

כאשר נטה לצד הרגזנות , באומרו: שמעו נא המורים (במדבר כ', י'). דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה?!

וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש.

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/shmona/4-2.htm

 

ויש להבין זאת כך: כלומר הכעס הוא שגרם למשה לאבד את שיקול הדעת, כפי שאומר הרמב"ם במקום אחר:

רמב"ם, הלכות דעות ב, ז:   "אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה.  ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". [עפ"י (פסחים סו,ב)].

 והכעס אצל משה אפשרי, שהרי אין אדם שלא יחטא, ובקבלה אומרים שזו הייתה תכונה אופיינית לו שהיפך לחיוב, כפי שניכר מהריגתו את המצרי בתחילה.

וביותר כשעמד מול העם הרוטנים ומנסים את ה' זה עשר פעמים ויותר כשכל כוונתו היא חיובית, להחזירו לדרך הטוב.

ואם כבר בכעס עסקינן כדאי להזכיר:

"הרמב"ם (פ"ב מהלכות דעות ה"ג) כותב דברים חמורים בקשר למידת הכעס: "הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, [ולא כמו בשאר המידות שיש לנהוג בהן במידה בינונית]. וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו..."

http://www.yahadoot.net/item.asp?cid=13&id=68

אולם לדעתי אין סיבה מספקת לחרוג מהכלל של דרך האמצע והקצה השלילי השני של הכעס הוא האדישות. וכן יש זעם קדוש לנביאים, ואולי אף בדומה לחרון אף ה'.

וגם לגבי הענווה הרמב"ם אומר דברים דומים, שיש לתפוש קצה אחד, אך גם כאן הקצה השלילי השני הוא אובדן הכבוד העצמי של האדם הנברא בצלם האל. וכן הרב קוק מדבר בכתביו על "גאווה דקדושה" (ועיין בדבריו!). 

הערה:

ויש שחושבים אחרת:

כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו – [צ"ע מדוע הביאו ראיה מאלישע? הרי גם משה היה נביא ולמה לא נסתלקה ממנו נבואתו מחמת כעסו? אלא ההבדל בין משה לאלישע, כי הראשון לא צריך הכנה כדי לקבל נבואה, אבל כל שאר הנביאים היו צריכים הכנה. הכעס מסלק ופוגם בהכנה לנבואה. אבל משה זכה גם בלי הכנה] – תאוה לעינים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (אמר המלקט: נ"ל פשוט כי גם ממשה רבינו תסתלק הנבואה בעת כעסו, אלא שאין לנו מקור לזה במקרא כמו שמצינו אצל אלישע) 

http://www.daat.ac.il/chazal/mefaresh.asp?masehet=4&perek=6&mefaresh=ginzey