לפרשת בלק
"ויחר אף אלהים כי הולך הוא" (במדבר, כב', 22).
מדוע חורה אף ה' בבלעם כי הולך הוא? בתחילה שמספר בלעם לה' על המלאכים ששלח בלק, כאילו שה' לא יודע, אך כבהוספה לרש"י שם בא איתו בדברים, כמו שבא עם אדם בדברים כששאל אותו "אייכה?", אז ה' אומר לו - "לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא" (שם, 12), ולאחר שבאים את בלעם מלאכים נוספים, נכבדים יותר, אלוהים משנה את דעתו ואומר - "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (שם, 20) ורש"י מפרש, אם רצונך לקבל על כך שכר, אבל עדיין יש כאן תמיהה, כיצד אלוהים משנה את דברו הראשון. על כורחנו עלינו להגיד שאלוהים מתחשב גם באדם בהחלטותיו, כך שנוצרת כאן סימביוזה בין הרצון האנושי הפועל ובין רצון האל, שמאפשר את הרצון האנושי עד גבול האפשרי, אבל אינו מאפשר לו לקלל את מי שבדעתו לברך. כאן בלעם נענה לדבר ה' וה' כועס עליו. מכאן אפשר ללמוד, שהגם שיש לאדם בחירה חופשית ורצון אישי שהוא יכול לממשו עדיין יש את הבחירה הטובה ויש את הבחירה הרעה ולכן זה שה' אפשר לבלעם ללכת עדיין לא אומר שהוא צריך להיות שבע-רצון מכך. וזה פתרונו. ואגב, בלעם בא מפתור (שם, 5) והוא אכן זה שבא לפתור את המצב דרך פתירת דבר ה'.
"ההסכן הסכנתי" (שם, 30).
יש לשים לב, כי לשורש סכ"ן שתי משמעויות מנוגדות הקשורות כנראה זו לזו, האחת היא לשון הרגל, כמו כאן, והשניה היא לשון סכנה, גם כן כמו כאן, על דרך הדרש. כי הסכנה היא כל מה שלא מתנהל כרגיל.
"כי ירט הדרך" (שם, 32).
יש להוסיף לפירושים הקיימים, כי האות ט' בדרך-כלל מבטאת נטייה, כאן - נטייה מהדרך.
"תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" (במדבר, כג', 10).
פעם נוספת מופיע הביטוי 'תמת נפשי' בשמשון, שם נאמר - "תמת נפשי עם פלישתים". אמרתו של שמשון התקיימה, אך זו של בלעם לא התקיימה, שכן הוא מת בחר ישראל. בעניין העולם הבא, יש מי שסובר שלשמשון אין חלק בעולם הבא, אבל לא נראה שזה נכון, כי איך אפשר לומר דבר כזה על מי שמסר נפשו עבור ישראל? אבל אחריתו של בלעם היא אכן 'עדי אבד'.