קוד: לפארג והתנ"ך: האם כדאי להתאמץ? בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
לַפארג והתנ"ך: האם כדאי להתאמץ?
פול לַפארג (1911 - 1842) מתייחס לשאלה שבכותרת בספר "הזכות לעצלות". [1]
ככה נפתח הספר:
"טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן. השיגעון הזה מביא בעקבותיו פורעניות אישיות וחברתיות, המענות זה דורות את האנושות הנכאה. הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו. במקום להתנגד לליקוי הנפשי הזה ולהוקיע אותו – הכמרים, הכלכלנים, ומטיפי המוסר, העלו על נס את העבודה ורוממו אותה למעמד של קדושה. בני אדם עיוורים ונבערים קיוו לעלות בתבונתם על אלוהיהם; בני אדם חלשים ונקלים רצו לטהר את הדבר שהאל ארר. אני, שאינני מתיימר להיות נוצרי, כלכלן או בעל מוסר, מבקש להביא את יכולת השיפוט שלהם למשפט לפני אלוהיהם; ואת הטפות המוסר הדתי, הכלכלי והחופשי שלהם אני מבקש להביא למשפט שידון בתוצאותיה המבעיתות של העבודה בחברה הקפיטליסטית".
בהמשך לפארג מדבר על סיבות שונות להימנעות מעבודה יתרה – של 12 שעות ביממה בזמנו, הכוללת גם עבודה של ילדים. הדחף לעבודה, הוא אומר, מקבל חיזוק חברתי ודתי, אך בעצם בריא יותר להרחיב את שעות הפנאי. גם מבחינת היקף הייצור כך עדיף, שכן שעות הנופש תורמות בעצם לעבודה טובה יותר. לסיום הוא מציע יום עבודה של 3 שעות ולא יותר.
בהקשר התנ"כי הוא מזכיר את אלוהים, שעבד שישה ימים ומאז הוא נח, כדבריו, וכן את ישוע הנוצרי, שהפנה את תשומת ליבנו לשושני השדה, שאינן עומלות ובכל-זאת יש להן את כל מה שהן צריכות, וכן הוא אומר – אל תדאג ליום המחר.
ספר נוסף הדן בנושא הוא "בשבח הבטלה" של ברטראנד ראסל. [2]
הוא כותב: "הבה ניטול דוגמא. נניח שבזמן נתון מועסק מספר אנשים מסויים בייצור סיכות. הם מייצרים את כל כמות הסיכות הדרושה לעולם בשעה שהם עובדים, נניח, שמונה שעות ביום. מישהו ממציא המצאה שבאמצעותה יכול אותו מספר אנשים להכפיל את כמות ייצור הסיכות בהשוואה לכמות הקודמת. אבל העולם אינו זקוק לכמות כפולה של סיכות; הסיכות הן כבר כל-כך זולות, שספק אם יקנו יותר במחיר זול יותר. בעולם נבון, כל מי שעוסק בייצור סיכות היה עובר לארבע שעות עבודה במקום שמונה, וכל השאר היה מוסיף להתקיים כמקודם. ברם, בעולם כמות-שהוא היה צעד זה נחשב כחותר תחת המוסר. בני-אדם ממשיכים לעבוד שמונה שעות, יש יותר מדי סיכות, מעבידים מסויימים פושטים רגל, ומחצית האנשים שעסקו מקודם בייצור סיכות נדחקים אל מחוץ למעגל העבודה. בסופו של דבר יש אותה כמות פנאי כפי שהייתה נוצרת על-פי התוכנית האחרת, אולם מחצית האנשים מובטלים לחלוטין בעוד שהמחצית האחרת מוסיפה לעבוד יותר מדי. וכך מובטח שהפנאי הבלתי-נמנע יגרום צרות על-סביבותיו במקום שיהא מקור של אושר אוניברסאלי. כלום אפשר להעלות על הדעת משהו מטורף יותר?" (עמ' 14-15).
וספר נוסף בן זמננו בדן בנושא הוא – "אלוף בטלות" מאת טום הודג'קינסטון. [3] הבטלן דומה לחיה המשחרת לטרף ואז עטה עליו, כך שרוב פעולתה היא מנוחה וציפייה-צפייה. כמוה הוא עובד בפרצי פעילות מעוררים. בספרו גם הוא מביא את הקטעים מלפארג' וראסל שהבאתי.
ועוד ספר בן זמננו – "שלום לך עצלות - למה לא משתלם לעבוד קשה" מאת קורין מאייר. [4] הכותבת דנה במערך המסואב בחברות ענק מרובות-עובדים ומגיעה למסקנה: לא כדאי להתאמץ בהן יותר מדי.
ויש מאמר נוסף – "להגנת הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון. [5] ושם למשל: "התעלמותו של דיוגנס פגעה באלכסנדר במקום רגיש מאוד" (עמ' 55). ובהערה: "מספרים שכאשר ניגש אלכסנדר הגדול אל הפילוסוף דיוגנס, שחי בחבית והקפיד על הסתפקות קיצונית במעט, ושאל אותו מה יוכל לעשות למענו, הפילוסוף השיב לו רק: "זוז בבקשה, אתה מסתיר לי את אור השמש"".
צריך להודות כי בחוגים הדתיים היהודיים מרבים לדבר על עמל התורה. הלימוד נתפש כמשימה הדורשת יגע ויזע. ואולם ניתן למצוא גם כתוב מאזן לזאת: "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ" (מסכת עבודה זרה דף יט').
ומה דעת התנ"ך ביחס לזה?
מעיון ראשון נראה כאילו התנ"ך דוגל במאמץ, שכן הוא דוחה את העצלות במקומות רבים, שהידועים שבהם הוא:
משלי כו15: "טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו".
וגם - משלי ו6: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם".
וכן היא גזרה קדומה: בראשית ג19: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
ואולם עיון מעמיק יותר מראה, לפי דעתי, כי הגם שהתנ"ך שולל את העצלות, גם את היפוכה, העמל המופרז, היגע, הוא דוחה. שהרי למילה "עמל" במילון התנ"כי יש שתי משמעויות; האחת היא עבודה רבה והשנייה, המקושרת אליה, היא דבר מאוס ומגונה, כבדוגמא:
חבקוק א13: "טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל".
וכן - משלי כד2: "כי שד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה".
או - תהלים צ10: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעפה".
ואת הפסוק – במדבר כג21: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו",
מפרש רש"י: "עמל - לשון עבירה כמו הרה עמל, כי את העמל וכעס תביט, לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום".
ויש סמך לפירושו בכתוב אחר - ישעיהו מג23-24: "לא הביאת לי שה עלתיך וזבחיך לא כבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך".
אך דרך נקיה מחטאים היא גם נקיה מעמל וממאמץ מוגזם. (אף כי מצד שני אמרו חז"ל - "הבטלה מביאה לידי שיעמום, והשיעמום מביא לידי חטא" (משנה, כתובות ה ד) ושיעמום מפרש רש"י כטירוף הדעת).
זו היא אכן הגישה הנכונה, לדעתי. כי מאמץ מוגזם מעיד על כשל בסיסי, שכאשר הוא יתוקן יוכלו הדברים לזרום ביתר נינוחות. וכן כתמיד האמת היא איפשהו באמצע בין עצלות לעמל.
וכן המילה יגע קרובה למילה יגון ושתי משמעיות אלה גלומות לדעתי בפסוק: איוב יט2: "עד אנה תוגיון נפשי ותדכאונני במלים".
וכן נאמר ביתר בהירות: קהלת יב12: "ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר".
לעומת זאת, יעקב, שעבד את לבן עבודה קשה, אך 'במקום שלבו חפץ', נאמר בו: בראשית כט20: "ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה". להבדיל מעבודת ה "פרך" של ישראל במצרים.
וכן בברית החדשה, אמנם נאמר שיש לעבוד, אך גם מוסף שם – "בנחת"!:
הראשונה לתסלוניקים 4 11: וְתִשְׁתַּדְּלוּ לָשֶׁבֶת בְּנָחַת וְתַעֲשׂוּ אִישׁ מְלַאכְתּוֹ בַּעֲמַל יְדֵיכֶם כַּאֲשֶׁר צִוִּינוּ אֶתְכֶם׃
השניה לתסלוניקים 3 12: וַאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה נְצַוֶּה אוֹתָם וְנַזְהִירֵם בַּאֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לַעֲבֹד בְּנַחַת לְמַעַן יֹאכְלוּ אֶת־לַחְמָם מִשֶּׁלָּהֶם׃
והערה לסיום: כל זה נכון מאוד גם לענייני זוגיות, כי במקום שיש אהבה אין צורך 'לעבוד על הזוגיות' כמלאכה מתישה. כך למשל במקום שכל המאמצים יהיו לשנות את בן הזוג או את עצמך אפשר פשוט לקבל את בן הזוג כמו שהוא וכך גם את עצמך. ולפחות לצאת מתוך בסיס בריא זה.
ועוד כתבתי פעם בנידון:
"אדם לעמל יולד, ובני רשף יגביהו עוף" (איוב, ה', 7).
נוטים לחשוב בטעות כי עבודת האדם היא עונש שניתן לו על חטא עץ הדעת, ככתוב - "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג', 19), אבל בעצם האדם נברא לשם עבודה, כמו שכתוב שהוא הונח בגן עדן - "לעבדה ולשמרה" (ב', 15), אלא שיש להבדיל, העבודה הראשונה הייתה עבודה שלא כרוכה במאמץ ואף אפשר לומר שהייתה מהנה, שהרי לשם כך נוצר האדם ומימוש עצמי יוצר הנאה, ואילו העבודה השנייה היא מאמץ מפרך הנובע מהחטא. כך גם בימינו, יש את העבודה המספקת ויש את זו השוחקת. המילה עמל בדרך-כלל מציינת משהו שלילי וכך כנראה גם כאן.
כך גם לגבי חלקו השני של הכתוב - בני רשף אלו הם המלאכים, ולהם אין עמל אלא הם מגביהים עוף. אבל האין יכולים גם בני האדם להיות כמלאכים? כל מה שהם צריכים הוא שיהיה להם מעוף. וגם מלאך הוא שליח, כך שמה שנדרש מהם הוא תחושת שליחות. כך העמל השלילי יוכל להיהפך לעבודה חיובית, שהיא עבודה רוחנית מעיקרה. ואם לתת דוגמא אקטואלית - מייקל ג'קסון עליו השלום, הוא לא היה איש עמל ודאי אף שהייתה לו עבודה והוא ושכמותו המצליחים להגביה עוף משתחררים מטרדת העמל ועבודת הפרך המצרית של בין המצרים.
ועוד כתבתי:
"מנחמי עמל כלכם" (איוב, טז', 2).
יש לשים לב, כי המילה 'עמל' בשפה התנ"כית משמעה שלילית לרוב, על אף שניתן למצוא אותה גם במשמעות חיובית יחסית, כמו ב-"אדם לעמל יולד", שמסמן את הכרחיות העבודה. ניתן לראות בכך נספח של החטא הקדמון, שבו התחיל כל הרע האנושי. בכל אופן, זאת יאמר כנגד אלה שמקדשים את העמל בכלל ואת העמל התורה בפרט. נראה, כי הדרך הטובה ביותר באה בקלות יותר. או כפי שאומר ישוע בברית החדשה - מול העומסים משאות כבדים על כתפי תלמידיהם - למדו ממני, שעולי קל. כי מי שהולך בדרך הנכונה והמוארת - היא גם קלה עבורו. וכך גם יעקב, שעבד ללבן תקופה ממושכת, הכתוב אומר שהיו הם בעיניו "כימים אחדים", באהבתו את רחל. למד מכאן, כי אם יש אהבה - אין עמל. והפך זה הוא במצרים, שם עבדו בפרך והתענו. וניתן אף לדרוש ולומר - שעבדו בעבודה מופרכת מיסודה - בניית ערי מסכנות, או הפירמידות, קברים מפוארים, שאין בהם כל תועלת ממשית, כך שלא ראו ברכה בעמלם.
ונעמיד זאת מול מאמר אחר שלי:
לפרשת בראשית - למה אלוהים ברא את העולם?
בראשית ב3: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".
תחילה אומר, כי רבו האזהרות לעיסוק בנסתר, אשר מצוי כמובן גם ב'מעשה בראשית' ונוגע לשאלה שבכותרת, וכן נאמר –
דברים כט28: "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם".
תהלים קלא1: "ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני".
ובן סירא אומר "במופלא ממך אל תדרוש".
וכן מצוטט בתלמוד ועוד.
אך גם כן כתוב:
משלי כה2: "כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר".
וכן כבר עסקו בשאלה נכבדה זו בקבלה ואמרו, כי ה' ברא את העולם כדי להטיב עם בריאתו. ואולם נאמר גם-כן:
משלי טז4: "כל פעל ה' למענהו".
ועל כל פנים אני רוצה להציע הסבר אחר.
ורש"י כותב:
"בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל (ב"ר) בשביל התורה שנקראת (משלי ח) ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו (ירמי' ב) ראשית תבואתו...".
ואולם אם כך הרי שהעולם נברא גם בשביל עמלק, שנקרא:
במדבר כד20: "ראשית גוים עמלק".
וכבר עמדו כל כך.
ולפסוק שלמעלה מפרש רש"י:
"אשר ברא אלהים לעשות - המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי כמו שמפורש בב"ר".
אבל אני כאמור רוצה להציע לפסוק זה הסבר אחר.
שהרי הבעיה היא שהמילה האחרונה נראית כמיותרת ומה אם כן משמעותה?
כאן אני רוצה לטעון, שאפשר לקרוא כאילו כתוב: 'אשר ברא אלוהים כדי לעשות'.
וההסבר הוא כפול: תחילה ביחס לאדם – העולם נברא כדי האדם יפעל ויעשה בו. הגישה הדתית תאמר שמדובר בעשיית מצוות דווקא ואולם אני מתכוון כל עשייה באשר היא.
ולכך יש אמירות רבות תומכות, כמו זו של רבי עקיבא בפרקי אבות – "הכול לפי רוב המעשה".
וכן – "לא המדרש עיקר אלא המעשה".
וכן – "גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה".
ובקבלה עולם העשייה, מתוך ארבע עולמות אבי"ע, הוא הנמוך ביותר, הוא גם זה שבו אנו פועלים.
ועוד היד נטויה.
אך שנית אפשר גם לומר שזו מטרת הבריאה מבחינת אלוהים עצמו, כלומר – שהוא ברא את העולם לשם העשייה עצמה. יסלח לי שאני אומר, אבל במעין ריפוי בעיסוק.
ומהאמירה הנועזת הזו אפשר גם ללמוד הלכה למעשה, שכן עלינו להידמות לבוראנו וכך כשם שהוא פעל ועשה כך גם עלינו לפעול ולעשות, ליצור. שהרי האדם נברא בצלם אלוהים, כך שניתן להשוות, עם כל ההבדל הגדול, בין השניים. וזו גם הסיבה שכן יכול להיות לנו מושג כלשהו על אלוהים, בניגוד לדעת הרמב"ם, שהרי ניצוץ ממנו נמצא בנו.
תדע שהוא כן, שהרי מצאנו גם את האדם בתפקיד מקביל לזה של הבורא:
ישעיהו נא16: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".
וכן נמצא הפסוק:
דברים ל14: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו".
לא די המחשבה והדיבור, אלא יש צורך גם המעשה.
וכבר כתבתי, כי בברית החדשה נמחקה המילה האחרונה וכן משתקף הדבר גם בתיאולוגיה שלהם, בסיוג מה.
לבסוף יש לציין, כי כל זה הוא רק דרש וככזה יש להתייחס אליו, בניגוד לדרשנים המנסים להתייחס אל דבריהם כאל פשט הכתוב ומקדיחים את התבשיל. אך כל עוד הדרש יודע שהוא דרש הוא לגיטימי ואף רצוי, שהרי אף הוא בגדר אותה עשייה עליה דיברנו.
עד כאן המאמר.
וכיצד הדברים מתיישבים זה עם זה? אלא שבודאי לא אמרתי שהאדם לא צריך לפעול בכלל. ההפך, לאדם יש גם דחף לפעול ובכך לממש את עצמו. אלא שטוב שיעשה זאת היכן שלבו חפץ. וכן מפריד הרברט מרקוזה בספרו "ארוס וציוויליזציה" [6] בין דיכוי ובין דיכוי יתר, או לענייננו – בין עבודה לעמל יתר.
המאמרים בפנים ראה:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2705_0.html
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t2716_0.html
[1] לפארג, פול, הזכות לעצלות, בנימינה: נהר ספרים, 2011.
[2] ראסל, ברטראנד, בשבח הבטלה: ומסות אחרות, תרגם וערך יורם רוזלר, ירושלים: א. רובינשטיין, 1975.
[3] הודג'קינסון, טום, אלוף בטלות (How to be Idle - Tom Hodgkinson) תל-אביב: מטר, 2007.
[4] מאייר, קורין, שלום לך עצלות - למה לא משתלם לעבוד קשה, תל-אביב: בבל ומשכל, 2009.
[5] סטיבנסון, רוברט לואיס, להגנת הבטלנים, בתוך: שגיב, אסף (עורך), חקירות ודרישות – מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם, אור יהודה" דביר, 2011, עמ' 54-64.
[6] מרקוזה, הרברט, ארוס וציוויליזציה, ספריית פועלים, 1978.