קוד: אפלטון והתנ"ך: רטוריקה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
בדיאלוג של אפלטון "גורגיאס" דנים בעיקר במהי רטוריקה והאם היא טובה או רעה. נפרט מעט את הדיון: תחילה נאמר כי רטוריקה היא דיבור, אך לא כל דיבור אלא שידול, אך לא כל שידול אלא בעניין הצדק והעוול. כך שאנו רואים שההגדרה מצטמצמת על-ידי הרחבתה. ועוד הגבל - המביא לידי אמונה ולא ידיעה (במקורותינו - שמות יד31: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" מול - דברים ד35: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו"). הנואמים הם היועצים, ואפשר להשתמש בזה לרעה או לטובה. הריטור, נאמר, צדיק. אך סוקרטאס אומר שבעיניו אין זו אמנות כלל, אלא - בקיאות מתוך ניסיון, הגורמת הנאה ועונג. כמו שבישול אינו אמנות, אלא אפילו חנופה. וזהו חלק מגונה ממדע המדינה. כך גם קוסמטיקה וסופיסטיקה. גם אין בזה כוח, כי זה ללא בינה. אז אומר סוקרטאס בהתפתחות הדיון, כי טוב לסבול עוול מלעשות עוול, אתה מאושר על-פי צדקתך (ובמקורותינו אולי - איכה ג27: "טוב לגבר כי ישא על בנעוריו", עול ועוול הם מאותו השורש). ולשאלה - והרי יש מעוול ומאושר הוא עונה - הוא מסכן גם כשלא יתן את הדין מאלים ואדם ואף יותר מאשר אם יתן את הדין. פולוס אומר - נאה וטוב, רע ומגונה, אינם היינו-הך (ונציין - פולוס עונה בשם כל האנשים כאילו, מה שהיום היה מצריך סקר אולי, וכן אומר סוקרטאס אחר-כך שיש הבדל בדיאלוג בין הרצוי והמצוי). ונענה - הבדל בין הנאה והתועלת, יופי הדברים ושימושם. ועוד - קלקלת הנשמה היא מגונה ורעה ביותר, לעומת עוני ומחלה. הדין פוטר מעוול כשם שרופאים - ממחלה. ועדיף לא להזדקק לרפואה כלל. קאליקלס אומר שסוקרטאס שואל על-פי החוק והטבע לחלופין, ואומר - סבילת עוול כעבד חרפה היא ומגונה לגבר, דין הצדק שימשול הנעלה (ובמקורותיהו קרוב לזה - משלי יב24: "יד חרוצים תמשול ורמיה תהיה למס") כבלי החוק הם כנגד צדק הטבע והכתבים - ככישופים ולחשים, ופילוסופיה בכלל - טובה רק במידה ובגיל הנעורים (נראה לי שזו הביקורת המוטחת כלפי 'מרדף האמרים' בפסוק - משלי יט7: "כל אחי רש שנאהו אף כי מרעהו רחקו ממנו מרדף אמרים לא המה"). סוקרטאס עונה - אם הנעלה הוא על-פי הרבים - דעתם הפוכה משלך. ונענה - משחק במילים, הנבון שולט ברבים. ואין צורך להיות מיושב בדעתך, אלא ההפך - להגדיל התאוות, לא להיות כעבד. ושוב סוקרטאס - משל לחבית נקובה, שאינה מתמלאת לעולם. והמתגרד - מאושר? יש הנאות שאינן טובות (כדוגמת תאוות הבשר של ישראל במדבר, למשל). ונענה - נעים וטוב זה היינו-הך. ועונה - וידיעה ואומץ-לב השונים הם? ועוד - אין טוב ורע ביחד, אך כן בסיפוק הרעב (וכאן לדעתי אינו מדייק, שכן ההנאה שבאוכל באה לא תוך-כדי הרעב, אלא מיד אחריו, מחליפתו). על-כן הנעים שונה מהטוב. ועוד - יש אויל שמח וחכם עצוב ובמידה שווה שמחים ועצובים כולם. אז מודה קאליקלס כי יש הנאות טובות ויש רעות. חזרה לדיון: יש התעסקויות שפניהן להנאה ויש לטוב, כמו - בישול ורפואה, רטוריקה ופילוסופיה, בהתאמה. כלומר - רטוריקה היא לשם הנאה ולא לטוב. ונענה - יש שני סוגים שלה. ועונה - המכיר אתה רטוריקן שהטיב? - כן - לתאוות אולי. אז קאליקלס מסרב להמשיך בשיח וסוקרטאס ממשיך בעצמו, תוך שהוא חוזר לדברים הראשונים (אם טוב הדבר ואם רע, שהרי אפשר לראות בזה גם סוג של התחמקות) כמו - לחטוף סטירת-לחי אינו דבר מגונה (דבר המוכר לנו מן הברית החדשה, המאוחרת יותר). ומונע עוול - השלטון. ושואל - ואתה קאליקלס הועלת למישהו? ומביא כדוגמא את פריקלס שנחשב נואם טוב ואומר שגם הוא הרע בעצם וכן דומיו (ונאמר כי גם כאן חלשה טענתו, שהרי יש נואמים שהועילו, כמו מרטין לותר קינג, למשל).
בקצרה, סוקרטאס מתנגד לרטוריקה. ומה בתנ"ך? מעניין שרק בשני אנשים נאמר נאום - מלבד 'נאום ה'' המוזכר רבות - בבלעם ובדוד, ושני אלה לא היו לגמרי נביאים, בלעם היה 'קוסם' ודוד 'נעים זמירות ישראל', אף כי אמר דבריו על-פי המסורת והכתוב ברוח-הקודש ואף כי יש אומרים שבלעם היה נביא לעמים גדול ממשה או שווה לו. ועוד מעניין כי המילה המקבילה לנאום בפסוק הראשון המצוטט למעלה היא משל, ולמילה זו משמעות שניה - מלשון ממשל, שהוא העניין בדיאלוג שהבאנו. התנ"ך, כך נראה, מתיחס במלוא הרצינות לנאום, אך אולי כוונתו של אפלטון רק לסוג מסוים, אחר, של נאום.
לסיום, אולי הנאום הארוך והבנוי ביותר הוא נאום יפתח:
שופטים, יא': "15 ויאמר לו כה אמר יפתח לא-לקח ישראל את-ארץ מואב ואת-ארץ בני עמון. 16 כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד-ים-סוף ויבא קדשה. 17 וישלח ישראל מלאכים אל-מלך אדום לאמר אעברה-נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל-מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש. 18 וילך במדבר ויסב את-ארץ אדום ואת-ארץ מואב ויבא ממזרח-שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא-באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב. 19 וישלח ישראל מלאכים אל-סיחון מלך-האמרי מלך חשבון ויאמר לו ישראל נעברה-נא בארצך עד-מקומי. 20 ולא-האמין סיחון את-ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את-כל-עמו ויחנו ביהצה וילחם עם-ישראל. 21 ויתן יהוה אלהי-ישראל את-סיחון ואת-כל-עמו ביד ישראל ויכום ויירש ישראל את כל-ארץ האמרי יושב הארץ ההיא. 22 ויירשו את כל-גבול האמרי מארנון ועד-היבק ומן-המדבר ועד-הירדן. 23 ועתה יהוה אלהי ישראל הוריש את-האמרי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו. 24 הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל-אשר הוריש יהוה אלהינו מפנינו אותו נירש. 25 ועתה הטוב טוב אתה מבלק בן-צפור מלך מואב הרוב רב עם-ישראל אם-נלחם נלחם בם. 26 בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל-הערים אשר על-ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא-הצלתם בעת ההיא. 27 ואנכי לא-חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפט יהוה השפט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. 28 ולא שמע מלך בני עמון אל-דברי יפתח אשר שלח אליו".