פרשת מַסְעֵי: מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם ומַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם / מוטי לקסמן
פרשת השבוע, פרשת "מַסְעֵי" נפתחת במעין רשימת מלאי או, אם תרצו, רשימת סיכום.
בראשית הפרשה שני פסוקי פתיחה. הפסוק הראשון מודיע מה יהיה כתוב בהמשך: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר לג, א–ב). לאחריו נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (שם, ב). שימו-לב, משה כותב את כל הרשימה את "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם".
לשם-מה?
בהמשך מופיעה רשימה ארוכה ומפורטת של התחנות שבני ישראל עברו מצאתם ממצרים "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס" ועד הגיעם אל מול ארץ כנען הארץ המובטחת: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב" (שם, מט), צעד אחד לפני מעברם את הירדן [1].
הרשימה אמנם אינה זהה בכל לתחנות הנדודים של בני –ישראל, אבל כללית המסלול דומה [2], אם-כן שוב, לשם מה?
שאלה זו מטרידה גם פרשנים שונים, לדוגמא:
"למה נכתבו המסעות הללו?", שואל רש"י. אברבנאל מפרט יותר ושואל: "מה צורך היה בספור המסעות האלה במקום הזה, והלא כבר נכתבו בתורה כל אחד במקומו ומה התועלת בזכרונם כלם יחד?".
תשובה אחת יכולה להיות מהיבט פסיכולוגי. זוהי הפרשה החותמת את חומש במדבר, וגם את סיפור הנדידה והשהות במדבר במשך ארבעים שנה; בני ישראל עומדים בפני חציית הירדן לארץ כנען [3]. משה לא יעבור את הירדן, הוא על הסף, ובכן זו עת סיכומים.
אכן, יש פרשנים שמבינים זאת כך.
"להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר [...] נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות" [4], כלומר, לבני ישראל היו גם שנים של מנוחה ארוכה.
אלוהים, לא רק לא שלא טלטל את בני ישראל אלא עשה להם ניסים רבים בעצם התנהלותם במדבר: "הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, [...] וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה" [5].
באופן דומה, אבל מעט ציורי יותר: "ועוד שלא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד כל שכן עם כובד אנשים ונשים וטף שעמדו שם ארבעים שנה, [...] וכדי לחזק אמונה זו בלבבות באה התורה והאריכה בספור המסעות שעשו שהיו בין כלן ארבעים ושנים מסעות, ורצתה להזכירם בשמם כי יש בסיפורם תועלות רבות לשעה ולדורות, שיתפרסם הפלא הגדול לשעה בין העמים שבאותו הדור אשר שמעו את שמע מצרים והיו יודעים קצת מהמקומות שאין בטבע האדם לחיות שם, ועוד שיתפרסם גם כן לדורות הבאים אשר לא ראו הענין ותהיה האמונה קבועה בלבם באותם הדורות שראו, ויספרו זה לבניהם, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון, איך עמדו ישראל שם לא בדרך הטבע רק בדרך הנס, וכן כל מעשיהם היו בדרך הנס" [6].
פרשנויות אלה מזהות מטרה במניית תחנות המסע, המטרה היא: חיזוק האמונה באלוהים.
נדודי ישראל במדבר, והניסים שליוו אותם הם אות לאמינות אלוהים ולכוחו. זכירתם המתמדת היא בסיס חשוב לאמונה.
אני מציע כוון נוסף, אמנם מניית מסלול הנדודים מעלה גם אירועים שונים שהיו בהם. אבל, יש דבר נוסף והיא עצם הדרך והנדידה בה, התנועה בה.
המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, שחי באלכסנדריה בשנים 1863-1933, כתב בין השאר [7]:
כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה / שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד / מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא [...] / כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה / מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
[...] שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד. / […] / וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה / כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ / מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת. / שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ. / אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר. / אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. / יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.
וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה. / וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה [8].
בשורות אלה אני מבין שיש חשיבות לעצם ההליכה בדרך ולהתנסויות בה, בבחינת חשוב יותר התהליך מאשר התוצר המוגמר. הנדידה אל המטרה חשובה מן המטרה עצמה. להיפך ההולך עלול להתאכזב.
אז מה צריך רק לנדוד, רק ללכת? הלא שכר על שמירת מצוות, יעד מרכזי לנדודים הוא "וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" אז למה לנדוד?
הפסוקים הבאים וודאי מוכרים לרבים מכם:
"פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם / ומתחיל ללכת" [9].
לטעמי גלבוע אינו אומר אתם עם, שבו לבטח, אלא תתחילו ללכת, ללכת...
ישיבה לבטח כדימוי אינה יוצרת טוב.
ישיבה לבטח בבחינת הגענו ליעד, השגנו את המטרה, זהו אפשר לנוח...
במצב כזה למה אפשר עוד לשאוף?
ויש דוגמאות לא מעטות של "ישיבה לבטח" שהביאה לקיפאון ואף לדרדור [10].
כלומר, אני תופס את ה"נדודים" כבדיקה מתמדת של התנאים, של המטרות ושל הדרך.
כמו שאמר הבעש"ט: "אין בכלל אלא מה שבפרט. כל מ"ב המסעות של בני ישראל מצויים גם אצל כל פרט ופרט, מיום היוולדו עד שובו לעולמו" [11].
בבחינת תנועה מתמדת, כך חיי האדם כמו גם חיי האומה.
זה לטעמי המסר החשוב מהכתוב בפרשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (שם, ב).
משה היה חכם, על סף הכניסה לארץ הוא רושם את הנדודים, למען נזכור: הנדודים הם אלה שיצרו ועיצבו את העם.
ואם לא רוצים להתנוון ולשקוע צריך להמשיך לחפש, ליצור, צריך לנדוד בין מחשבות בין רעיונות בין מטרות.
המוצא מוליך למסע, והמסע מביא למוצא...
<><><><><>
הארות מבהירות
[1] "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לג, נא).
[2] מסעות בני ישראל במדבר מפורטים בפסוקים שונים, למשל: שמות יג, כ; יד, ב; טו, כז; יז, א; יט, ב. במדבר יב, טז; כא, י–יג; כב, א.
[3] אמנם לפנינו חומש נוסף, חומש דברים, אבל עיקרו דברי הפרידה של משה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
[4] רש"י על אתר.
[5] דעת הרמב"ם כפי שהיא מובאת בפרשנות הרמב"ן (רמב"ן על אתר).
[6] רבינו בחיי על אתר, באופן דומה גם תולדות יצחק
[7] הפנייה ראשונה לשיר מצאתי אצל: דוד אנסבכר, "הדרך חשובה לא פחות", אתר מעריב, 15/07/04.
[8] לפי התרגום של יורם ברונובסקי
[9] אמיר גלבוע, בבוקר בבוקר
[10] כך היה בעבר, המלוכה בישראל הביאה דרדור מוסרי וערכי. ובימינו "הישיבה לבטח" לאחר מלחמת ששת הימים הביאה אותנו אל עברי פי הפחת של יום כיפור...
[11] אהרן יעקב גרינברג, עיטורי תורה, כרך חמישי, תל אביב תשנ"ו, עמ' 201.