אחדות ה' בפרשת שמע

קוד: אחדות ה' בפרשת שמע בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: חגי הופר

אל:

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', 4).
מבחינה דתית טהורה, זוהי סיסמת הייחוד של היהדות, כידוע. ואולם, הנוצרים לומדים מכאן דווקא את השילוש דרך שלוש הפעמים בהם מוזכר שם ה'. 'טריק' דומה לזה אנו מוצאים בתלמוד, בו דרך המנייה של שלוש פעמים שם ה' בפסוק הם מגיעים להלכה שבית דין רגיל הוא של שלוש שופטים, שנקראים אלהים. כך שמבחינה זו נראה שאין בידינו להכריע.
אם כך, נביט בבחינה הלשונית. אך גם כאן ישנם שני ניתוחים אפשריים - האחד מגזרת אחה, ואז נראה שבכל-זאת יש פה אחדות מורכבת, כטענת הנוצרים, אך הפרשנות השנייה, והיא כטענת היהדות, תאמר שאחד הוא מלשון חוד, הוא הקדקד. וכך גם נוהגים אנשים דתיים להדגיש את הד' שבאחד בקריאת שמע, כדרך הקבלה. ויצויין, כי זוהי אות מודגשת בכתוב, כמו האות ע' הקודמת לה, במילה שמע, כך שביחד הם יוצרות עד ו - דע, נצחיות ודעת, ככתוב - "נצח ישראל לא ישקר" וככתוב - "וידעת היום והשיבות על לבבך כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". וכן מודגשת הר' שבמילים אל אחר, כמו לומר לך - אלהים אחד ולא אחר. אך נראה שגם מן הבחינה הלשונית אין בידינו ממש להכריע.
ניגש אם כך לבחינה הפילוסופית - הרמב"ם ב "מורה נבוכים", חלק ב', פרק א', אומר, כי מחויב המציאות שיש אלהים, שהוא לא גוף ושהוא אחד, והוא מביא הוכחות לכך. אחת מהטענות אומרת, כי בעוד שהחומר תמיד מתחלק (ויש לבדוק האם זה נכון, שהרי מצאו את יחידת החומר הבסיסית, האטום, אף כי בהמשך גילו יחידות חומר קטנות ממנו, וכוונתי לקוורקים ולמבנהו הפנימי של האלקטרון וניוטרון. אולי אפשר לומר כי הכל אנרגיה וכך לאחד בין הפיזיקה של החלקיקים הזעירים וזו הניוטונית של הגדולים, אך זה כבר חורג מענייננו. וכן הוא כותב כי הנפש לא מתחלקת, אך חלוקה אחת שלה ידועה לנו מפרויד, ואולי זו לא הייתה כוונתו, ובכל אופן גם פה אנו חורגים מן העניין) - הרי שהסיבה הראשונית, שהיא אלהים, לא יכולה להתחלק - וזה נכון. אלא שכאן יכולים לבוא הנוצרים ולומר, כי כשם שבעולם הפיזי יש חומר וצורה, שאין קיום לאחד בלי השני והם מהווים אחד מורכב, כך גם תכונת אלהים יכולה להיות. והכוח המקשר והמתווך בין שני הגורמים יהיה אצלם הצלע השלישית בשילוש - רוח הקודש, המתווכת בין האב השמימי והבן הארצי. נראה אם כך שגם בחינה זו לא מספקת לנו הכרעה.
אלא שכאן יהיה עלינו לטעון את הטיעון הבא - בעוד שאלהים השמימי הוא מחויב המציאות בהיותו הסיבה הראשונה, אלהים הארצי וממילא גם המתווך הם רק, לכל היותר אפשריי המציאות - והם כאלה בהכרח, שהרי אלהים כל-יכול הוא וברצונו גם בריאה כזו תתכן. עתה נותרה השאלה האם חובה עלינו לקבל אלהים שאינו מחויב המציאות? ואין סיבה לחייבנו בכך, אף כי ניתן להשאיר זאת בגדר רשות, עקרונית. השאלה היא רק למה לעשות דברים שאין בהם צורך. וכאן אנו מתחילים להיכנס לתוך השאלה התיאולוגית.