קוד: אפלטון והתנ"ך: האידאה והאחד בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
אפלטון בדיאלוג "פרמנידס" דן במושג 'האחד': תחילה מועלית טענת זנון - "שאם היש - מרובה, בהכרח שיהא דומה ולא-דומה, וזה מן הנמנע" (כל כתבי אפלטון, כרך ג', עמ' 12), שאומר שמגן על טענת פארמינידס לאחדות היש, שיש הבאים להתלוצץ עליה. סוקרטס אומר - יכול להיות אחד מרובה כגוף ואיבריו. ופארמינידס לסוקרטס - אתה סבור "שיש דמויות מסויימות - לחוד" (שם, עמ' 15), היינו אידאות, כמו - "דמות-מה של צדק כשלעצמו" (שם). פארמינידס מדבר נגד תפישת הדמות כקיים כשלעצמו ומכאן מגיע לדיון על האחד שאינו ריבוי, עד למסקנה - "מתוך כך לא יהיה האחד לא שונה ולא זהה לא עם עצמו ולא עם זולתו" (שם, עמ' 30). והאחד נמצא מחוץ לזמן. אך בטענה השנייה אודות 'האחד שישנו' - להבדיל מהאחד שאיננו - האחד מרובה עד לאין-סוף ויש לו חלק בזמן. ולאחר 8 היפותזות בא הסיכום - "נסכם ונאמר, שאם אין אחד, אין בעולם ולא כלום... יעמוד, אפוא, מאמר זה, ויתר על כן נאמר שהנה מסתבר: בין אם יש אחד בין אם אין, בין כה ובין כה הרי גם הוא וגם האחרים זולתו הנם ואינם הכל ובכל דרך שבעולם, כלפי עצמם ואהדדי; וכן הם נראים ואינם נראים להיות הכל, ולהיות בכל דרך שבעולם" (שם, עמ' 70).
מאמר זה הוא קשה להבנה ובכל זאת ננסה לחלץ ממנו כמה משמעויות ולו גם בדרך אינטואיטיבית. ראשית, אנו רואים שבכדי לדבר על האידאות נפנים לדבר על האחד. התנ"ך אינו ספר פילוסופיה ולכן הוא לא מדבר ישירות על אידיאות, אך האין האל הוא האידיאה המרכזית בו? כך גם בתורה שבעל-פה מופיעות האידאות בדמות הרעיון שיש ישות של מעלה המקבילה לזו של מטה, כך במקדש, כך בירושלים. דבר שני, מושג האחד כאן הוא פרדוקסלי וחורג בכך מגבולות ההגיון - ממש כשם שמושג האלוהים התנ"כי הוא מחוץ להגיון האנושי. שלישית, כחלק מהווייתו הפרדוקסלית האחד נמצא הן מחוץ לזמן והן בזמן - וכזה הוא גם אלוהים התנ"כי, שהיה קיים עוד לפני 'בראשית', אך הוא גם מתגלה במהלך ההיסטוריה. כך גם משתקף כאן היחס בין שתי הגישות - זו הטוענת להיות אלוהים מחוץ לעולם וזו הפנתאיסטית, הטוענת כי הוא העולם, הטבע (כגימטריה שלו). זהו גם הריבוי הנוצר מהאחדות הבסיסית שלו. ואני בטוח שחקירה נוספת ומעמיקה יותר תגלה משמעויות נוספות.