מיל והתנ"ך: התועלתיות

קוד: מיל והתנ"ך: התועלתיות בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל:

מיל והתנ"ך: התועלתיות

דברים ו18: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך".

ג'ון סטיוארט מיל, בספרו "התועלתיות" (מאגנס, י-ם, 1933) הוגה לראשונה את מושג התועלתיות. הוא כותב:

"התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עקרון האושר היותר גדול, אומרת שהמעשים הם ישרים במדה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי-ישרים במדה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר הכאב; אי-האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה" (שם, עמ' 16).

מיל, ששואב מקודמו ג'רמי בנת'ם, מעלה את רעיון התועלתיות, שהוא השאיפה להגיע למרום האושר ולהימנע מכאב. הוא משרש טעות בהבנת המושג ואומר, כי התועלתיות לא מנוגדת להנאה, כפי שחושבים, אלא יכולה לעלות בקנה אחד איתה. מצד שני, הוא אומר, רבים ביקרו את אפיקורוס, שדגל במימוש ההנאה, שלפיו אין הבדל בין אנשים וחזירים, אבל, אומר מיל, אין פגם בהנאה עצמה, אלא שיש סוגים שונים של הנאה. בזאת הוא כולל גם את ההנאה הרוחנית. ועוד, מיל אומר, כי העיקרון המקראי של "ואהבת לרעך כמוך", שהנצרות הללה, בעצם תומך בתועלתיות – וזאת בקנה מידה רחב יותר, הווה אומר – הוא כולל את ההסתכלות הרחבה של התועלת החברתית בעיקרון שלו. המידות הטובות והצדק, שאנשים שואפים אליהם כמו אל האושר, אף הם בעצם בחשבון אחרון חלק מצו התועלתיות ושאיפת האושר. הוא מסכם:

"מכל האמור יוצא שהצדק הוא כנוי לדרישות מוסריות ידועות, הנמצאות, אם משקיפים על כולן יחד, במדרגה יותר גבוהה בסולם התועלת החברותית, ושהן, על-כן, בעלות חיוב יותר מכריע, מכל דרישה אחרת" (שם, עמ' 155-156).

עוד נתונים מויקיפדיה:
ג'ון סטיוארט מיל יצר את "עקרון הנזק", שלפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא במידה שיש בה כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים.
התועלתנות עומדת בניגוד לתורות מוסר דאונטולוגיות, כגון הצו הקטגורי של קאנט, שכן אלה מייחסות ערך מוסרי למעשים לכשעצמם ולא לתוצאותיהם. קאנט דחה את התועלתנות כמרחיבה באופן לא ראוי את עקרון הבחירה מאדם אחד לחברה בכללותה.
התועלתנות זכתה לביקורת הן מכיוון פילוסופים דאונטולוגים כג'ון רולס, והן מפילוסופים כקרל מרקס, פרידריך וילהלם ניטשה ומישל פוקו.

מעניין שאלה מתנגדיו, שהרי הסוציאליזם של מרקס טוען, כי כל אזרת ייתן מה שהוא יכול ויקבל מה שהוא צריך, ובאמת יש סוציאליסטים הממשיכים את קו המחשבה התועלתני. וניטשה אמר – אני מצטט מזיכרון – "אל תשאל מה נכון, אלא מה מקדם את החיים", או די להתבונן בשם אחד מספריו – "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים". נראה ששני אלה בעצם הרחיבו את קו המחשבה התועלתני.

אך הביקורת הבסיסית הדאונטולוגית טוענת, כי יש ערכים הקיימים כשלעצמם ואינם תלויים בתוצאות. המטרה לא מקדשת את האמצעים. גישה זו בעצם מציעה להתעלות מעל חישובי הכדאיות בהחזיקה בדעה שרוח האדם היא דבר נעלה מזה.

ובתנ"ך? הביטוי "למען ייטב", המופיע למעלה, חוזר שמונה פעמים בו והוא הסבר תועלתני לעילא לשמיעה בקול ה'. אך מסיפור העקידה של אברהם, למשל, אנו למדים שזה אינו תנאי הכרחי (והשווה: קירקגור והתנ"ך: פרדוקס העקדה). וככלל, הגישה התנ"כית קרובה יותר להסבר הדאונטולוגי, אין המטרה מקדשת את האמצעים. למשל – אין לרצוח אדם אחד כדי להציל עשרה. המעשה כשלעצמו אסור.

והנה, הופעה אחת של הביטוי "למען ייטב" אינה מציינת שמיעה בקול ה', אלא מעשה אנושי, גם הוא באברהם, שהוזכר כבר:
בראשית יב13: "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".
פרעה אמנם 'מיטיב' עמו אחר-כך ברכוש רב שנותן לו:
בראשית יב16: "ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחת ואתנת וגמלים".
האם לכך התכוון אברהם, או רק להישארותו בחיים? שאלה היא. נראה שלא לכך התכוון, אך הנה – 'ברית כרותה לשפתיים', צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ככתוב –
איוב כב28: "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
אם כך ואם כך, יש מהפרשנים, כדוגמת הרמב"ן, שרואים חטא בשיקול התועלתני הזה של אברהם.

ואולם, את שני צדי המשוואה נוכל לראות בפירוש למילה אחת - "בליעל";
אפשר לפרש אותה: בלי תועלת, ואז יהיה הדבר לפי גישת התועלתנות.
ואפשר לפרש אותה: בלי עלייה, התעלות, ואז יהיה הדבר לפי הגישה הדאונטולוגית ההפוכה.

ואמנם, יש גם הסבר שלישי אפשרי, לפי הפרשנים המסורתיים רש"י, מצודות ומלב"ים, שהם מפרשים אותה: בלי עול, פורק עול תורה ומצוות, וזאת כדרכם. אם כך ואם כך, הרי שבתוך המילה 'תועלת' יש את המילה 'על'.