לפרשת עקב

מאת: חגי הופר

אל:

לפרשת עקב
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח', 3).
הפירוש הפשוט, שלפיו הולך גם קאסוטו, אומר, שעל כל בריאה מאת ה' יכול לחיות האדם, כמו על המן. אבל הפירוש הנפוץ יותר אומר, כי האדם לא חי רק על הלחם ומיניו, אלא על דבר ה' המגיע מן השמים. לכך נאמר, כי זוהי מידת האמצע: בעוד הבהמה חיה רק על המזון ואין אנו רואים אותה קוראת בכתובים, למשל, ובעוד המלאך חי רק על דבר ה', כפי שראינו מלאכים מסרבים לאכול בזבח שהכינו להם, כמו אצל מנוח ואשתו, למשל, הרי האדם חי גם מזה וגם מזה ולכן הוא במידת האמצע. שלילה של גורם אחד מאלה, של דבר ה', ראינו בקומוניזם, בו נאסרה כל דת, ואכן התוצאות של זה היו הרסניות, כך שמכך אנו יכולים ללמוד שאין האדם יכול לחיות לא שאר-רוח ורק לפי סיפוק צרכיו הטבעיים. הוא אינו בהמה. החסרה של המאכל והמשתה ראינו אצל משה שעלה לקבל את הלוחות ולא אכל ושתה 40 יום ו-40 לילה, ואכן זוהי היטהרות והתעלות, תרתי-משמע, אלא שלכך מסוגלת רק דמות מופת וגם זאת רק לטווח זמן מוגבל. ואת ההקבלה בין המזון הגשמי והמזון הרוחני אנו מוצאים גם במקום אחר בתנ"ך - כך ביחזקאל נאמר - "ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק" (יחזקאל, ג', 3). וכן זכור לי שיר מודרני, שאינני זוכר את שמו או את שם מחברו, בו הדובר מציג את חזונו, כי העתיד האדם לא יצטרך לאכול כלל, אלא רק יטעם מילה אחת - וישבע.