קוד: מהי תשובה אמיתית בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: מוטי לקסמן
אל:
ניצבים וילך: מהי תשובה אמיתית? / מוטי לקסמן
אנו בשלהי ירח אלול, בליל חמישי בשבוע הבא נחגוג את הולדת שנת תשס"ח.
נפתח את הדיון השבועי במספר דברים לגבי ירח אלול.
מקובלת האמירה: אלול = אני לדודי ודודי לי.
זו
רק דוגמא אחת למדרש לשם החודש, הנה מספר מדרשי שם נוספים:
וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיך" (דבר' ל, ו).
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'" (ישע' נט, כ) [עפ"י ספר אבודרהם, סדר תפלת ראש השנה ד"ה גרסינן].
וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יג) ראשי תיבות אלול, [...]
אני" "לדודי" "ודודי" "לי" ראשי תיבות אלול.
אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (מגל' אסתר ט, כב). [...]
חזרה
לנוסח הנפוץ "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי
" (שיה"ש ו, ג), יוצרת מהות
משותפת לכל המדרשים שפורטו: מיהו "דודי"? בלשון המקרא משמעות המילה -
אהובי; אבל לפי המדרש יש בכך ביטוי ליחס בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
כאילו נאמר: בחודש אלול האדם מכוון יותר לאלוהים "אני לדודי" זה מצד אחד;
ומן הצד השני, הקב"ה יוצא לקראתנו, לקראת עם ישראל, על מנת ליצור עבורנו
סביבה נוחה להתעוררות ולתשובה.
יחס הדדי זה מבוטא גם בפרשת השבוע: "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ
לֵאלֹהִים
" (דבר' כט, יב).
אם-כן, ירח אלול מהווה הזדמנות אדירה להתנקות, להתעלות.
ביהדות
קיימות הנחיות מפורטות לחשבון נפש ולהיערכות זכה לקראת ימי הדין: יש כללים
לתפילות, לבקשת סליחות וגם לתקיעת שופר בסיום תפילת שחרית.
אני לא יודע
כמה מאתנו נוטלים חלק בתהליכים כאלה מעבר לסיור לילה פולקלוריסטי בשכונות
בירושלים או בבני ברק. ואני גם לא יודע כמה מאלה שממהרים לסליחות
בוקר-בוקר אכן עושים זאת בכוונה רבה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה בבחינת
לצאת ידי חובה.
אני לא יודע, אבל ברור הוא שיהודי, איש או אישה מצופים
לערוך חשבון נפש יום-יומי ולעשות מאזן של מעשים טובים מול עברות, כהכנה
לשנה החדשה; כלומר לבצע תהליך של תשובה.
מה כל הדיון קשור לפרשת השבוע?
"תניא,
רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת
כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא
ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה
" (בבלי, מגילה לא, ב).
כלומר, בפרשת
השבוע שעבר "פרשת כי-תבוא", בצד רשימת ברכות יש רשימת קללות ארוכה ביותר,
ולפי המדרש, כל זה כדי שיכלו הקללות ותחל שנה חדשה בלב טהור.
אבל האם יש בפרשת השבוע פרשת "ניצבים-וילך" דברים שיכולים להתקשר לימי היערכות-נפש אלה?
אנו עומדים לקראת סיום דברי משה לעם, ימיו האחרונים של משה.
האווירה מורגשת גם ברצף הדברים.
משה
יודע שאלה ימיו האחרונים "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ
לָמוּת
" (דבר' לא, יד) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם
אֲבֹתֶיךָ
" (שם, טז), והוא נקרא להכתיר את היורש: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל
מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ
בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ
וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן
וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל
" (שם, יד–טו).
ובד בבד
נמסרת תחזית עגומה "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים
וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת
וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי
בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר
פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל
אֱלֹהִים אֲחֵרִים
" (שם, יז–יח). אבל, יחד עם זאת מובטח: "וְעַתָּה
כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד
בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
" (שם, יט–כ).
כלומר הקורא מטולטל מסיום להתחדשות מכאב לתקווה.
האין זה משקף גם ימים אחרונים של שנה לקראת הולדת שנה חדשה?
ובתוך אווירת טלטלה זו, יש בפרשת השבוע מספר כללי הארה לדרך.
א. המצווה קרובה אליך: "כִּי
הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא
מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר
לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ
וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ
" (דבר' ל, יא–יד) הדברים שאדם נדרש לעשות כדי
להיטיב אינם מחשבות מופשטות או תיאוריות מכלילות, אלה כללים הקשורים לחיי
יום-יום, להתנהגות של חולין בין אדם לאדם.
ב. האחריות היא אישית: בבסיס
זאת מונחת הנחת יסוד: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים
וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע
" (שם, טו). ההחלטה ויכולת
הבחירה נתונות בידי האדם. כלומר כל אדם העושה משהו חייב להבין שהוא בחר
בכוון וכל האחריות היא עליו בלבד! וכל התהליך הזה צריך להיעשות
בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ
" (דב' ל, ב).
ובהמשך
הפרשה יש הבהרה נוספת: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב
זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ
לְמַעַן חַיֶּיךָ
" (דב' ל, ו). כלומר המידה הגבוהה של יחס בין האדם
לאלוהים אינה בפחד וחרדה אלא באהבה בכל הלב.
האם מפורט בפרשה זו מה טיבה של הדרך שיש לבחור בה?
אין תשובה ישירה, אבל בעקיפין, ואם תרצו בדרך הדרש אני מוצא רמז.
נפנה לראשית הפרשה: משה נושא את דבריו האחרונים בפני העם ואל מי הוא פונה?
בפתיחה
מציין משה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם
רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל
" (דבר' כט, ט).וגם בסוף פרשת וילך נאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי
כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם
" (דב'
לא, ל).
כלומר מתי זוכים להשכנת השכינה?
לפי הכתוב, כדי להגיע למצב
של נוכחות שכינה יש צורך באחדות של כלל ישראל. כדי להיות ניצבים לפני
הקב"ה במשמעות ובמובן של גילוי שכינה, יש צורך בנוכחות של כל העם.
לכאורה זה מאוד פשוט, כל ישראל צריכים להיות נוכחים לפני ה', ואז תשרה השכינה על ישראל.
אבל,
למרות הפירוט הרב וההכללה המלאה שבפסוקים שקראנו: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל
"
"כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל
" מוצא הסופר המקראי להוסיף: "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ
" (דב' כט, י). התוספת "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם" משונה, מה, הם לא נמנים על
"כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" או על "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל"? חומר למחשבה.
אבל
אני רוצה לעסוק בשתי התוספות הנותרות: "וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב
מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ
". התוספת לגבי הגר אינה
נדירה וניתן למצוא אותה גם בהחלת מצוות אחרות.
לעומת-זאת, הצירוף הזה
בין חוטבי עצים ושואבי מים אינו נמצא בשום מקום אחר בתורה בפרט ובתנך
כולו, אלא בספר יהושע בתיאור הגבעונים. ובספר יהושע מתייחס הצירוף הזה
למרכיב זר ונכרי בעם ישראל.
ואני טוען, האזכור המיוחד הזה של הצירוף
בין טפכם, נשיכם, גרים, חוטבי עצים ושואבי מים גם כאן בהקשר ל "כֹּל אִישׁ
יִשְׂרָאֵל" או על "כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" אינו מקרי ואינו סתם.
לפי
הבנתי, הסופר המקראי רוצה לטעון כך: גם החלשים בחברה, הזרים והנכרים
נכללים בשומעים; המידות והצווים, החובות והזכויות חלות על כל החיים בישראל.
כלומר, נקודת מוצא לתשובה ולניקוי הנפש והנשמה, המצווה שאינה רחוקה ונפלאה ממך, היא
זאת: זכור כל אדם החי בקרבך ולידך, הוא אדם כמוך כי על כולם נאמר: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא
אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם
" (בר' א, כז). וגם "שֹׁפֵךְ דַּם
הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם
" (בר' ט, ו).
וכל מי שיזכור וגם יאמץ זאת, לא יפגע באיש או
באישה או בילד או בילדה, מישראל ומכל האחרים החיים בתוכנו ולידנו, הוא השב
בכל לבבו ובכל נפשו למען חייו וחיי האחרים בטוב.
זה צעד ראשון משלהי ירח אלול לראש השנה החדשה ולשנה כולה כדי שתהיה שנה טובה יותר לכולנו.
אמן, כן יהי רצון.