פרשת "נִצָּבִים": קשר ישיר בין אדם לאלוהים / מוטי לקסמן
משה רועה את צאן חותנו במדבר ולפתע מבחינות עיניו בתופעה מוזרה "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב2). הוא ניגש לבדוק מקרוב ואז מתגלה אליו קול ה'. ההתגלות מעוררת במשה התרגשות רבה. כך מתחיל תהליך מינויו של משה למנהיג עם העבדים שהוא, משה בעזרת אלוהים, יוציא את העם לחירות (שמות ג, ד–י).
משה אינו מתלהב מן המינוי ומעלה קשיים אחדים, ביניהם גם את הספק שיכול להתעורר בעם:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג, יג). וגם: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות ד, א).
איננו מתכוונים לעסוק בתהליך שהוזכר זה עתה אלא למטרה אחת.
העם מוזכר כאן כישות שהאמונה אינה מאפיינת אותה [1].
אני שואל, אם זהו אופיו של העם אז לשם מה מרכז משה את כל העם כדי להיות נוכחים בחתימת הברית בין העם לאלוהיו? הלא כך כתוב בפרשת השבוע, פרשת "נִצָּבִים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כט, ט–יא).
קריאה זהירה מגלה שמשה אינו מסתפק בקריאה לעם להתכנס, אלא הוא מפרט את כל המגזרים, כך שאיש לא ייעדר.
אין זו הפעם הראשונה שכל העם נאסף. בעבר כבר נערכה ברית אחת במעמד הר-סיני, וגם שם מתנהל התהליך בנוכחות כל העם כולו (שמות יט, ח; טז–יז; כ, א-יד).
כפי שאנו יודעים מן המסופר בתורה, הברית שנערכה בהר סיני לא מנעה תלונות, קובלנות ואף הטלת ספק עקרוני באלוהים ובמשה שליחו [2].
יש המקשרים בין שתי הבריתות ומבינים זאת כחידוש הברית בין עם ישראל והאלוהים כיוון שאת הברית הקודמת הפרו [3].
אבל, כפי שאנו יודעים מהמשך המסופר במקרא, גם ברית זו לא מנעה סטיות אמוניות וערכיות [4].
אם-כך, לטעמי זו תשובה חלקית.
אנו נפנה לכוון אחר.
נשים לב, שתי ההתכנסויות לברית נערכו בעתות משמעותיות ביותר בהתהוות העם. ההתכנסות במעמד הר סיני מהווה אירוע מכונן-עם בתחילת הנדודים במדבר. כעת, העם עומד על סף הכניסה לארץ המובטחת, לקראת כנון-עם-בארצו, בתום הנדודים במדבר.
אלה שני צמתים מרכזיים בהתהוות ובגיבוש העם, ובשניהם כל העם נוכח, כל העם נוטל חלק באירוע, באופן ישיר ללא תווך.
אמרנו: באופן ישיר ללא תווך. אמירה זו מעלה מערכת יחסים ישירה בין אלוהים לבני ישראל.
מערכת שמשה רומז עליה "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט2).
אז נכון, יש כהנים ויש כלי קודש רבים וגם כיום יש צדיקים ורבנים שהם בבחינת מתווכים בין היחיד לאלוהים. אבל, מן הכתוב בפרשה אני למד שדווקא בעת המשמעותית ביותר צריך להיות קשר ישיר בין היחיד לאלוהיו.
זו תובנה חשובה, כי במערכת יחסים ישירה בין היחיד לאלוהיו אף אחד לא "מסביר" לו מה צריך לומר, כי היחיד במצב זה מתוך תוכו הוא מתבטא [5].
ויותר מכך, במצב זה, במערכת יחסים כזו, כל האחריות היא על היחיד לאמונתו, להתנהגותו לשאיפותיו.
אחריות מלאה לחיים.
הבנה זו מתקשרת גם לראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה.
בראש השנה וגם ביום הכיפורים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", אתם, אנחנו כולנו וכל אחד לעצמו.
אמנם רבים בבית הכנסת, אבל אין משמעות לשהות בבית הכנסת אם היחיד אינו מוצא את הנתיב האישי שלו לאלוהים, את התפילה האישית שלו, ואת המחויבות שלו לבקשותיו, לתחינותיו ולהבטחותיו.
אני מאמין באמונה שלמה, שאם כל אחד ואחת מאלפי "אַתֶּם נִצָּבִים" ימצא את הנתיב האישי שלו לאמונה ולאחריות; אם כל אחד וכל אחת אכן ינהגו כך, לכולם ולכולנו תהיה שנה טובה.
אמן, כן יהי רצון.
הארות ומראה מקום
[1] אכן, גם לאחר יציאת העם ממצרים, בני העם חוזרים ומבטאים את קוצר אמונתם.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: [...] וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, א–ו).
[2] למשל: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד).
[3] "אתם נצבים היום כלכם [...] כל איש ישראל. נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם: (שמות לב, ד) "אלה אלהיך ישראל", לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת נצבים כלכם לפני השי"ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש"י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון" (רבנו בחיי לדברים כט, ט).
ובאופן דומה, "והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה על כן כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, על כן ראה להביאם במסורת ברית של הערבות על ידי שבועת הר גריזים והר עיבל" (כלי יקר לדברים כט, ט).
[4] למשל: "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (מל"א ג, ג). "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב, ו).
[5] הסיפור הבא מדגים שיחיד יכול להועיל גם לקהל רב: "חסיד אחד שנסע למזבוז, כדי לשהות ביום הכיפורים בקרבתו של הבעל-שם-טוב, אירעה לו תקלה בדרך, ועם חשיכה עדיין היה רחוק מן העיר והוכרח בצער רב להתפלל יחידי בשדה. כשבא אחר הצום למזבוז קיבל הבעל-שם-טוב את פניו בשמחה מיוחדת ובחיבה. "תפילתך", אמר "העלתה את כל התפילות שחנו בשדה" מ. בובר, אור הגנוז, ירושלים–תל-אביב 1979, עמ' 84.