לפרשת האזינו - אודות השירה

מאת: חגי הופר

אל: hoffer1 @ netvision.net.il

לפרשת האזינו
"והיה כי-תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את-יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל-הארץ אשר נשבעתי" (דברים, לא', 21).
היום נדבר מעניין השירה, השירה בכלל והשירה התנ"כית שבכאן בפרט. השירה נבדלת מן הפרוזה בכמה דברים. כמו שכתוב בפסוק המצוטט, מאפיין אחד מרכזי של השירה הוא נטייתה להישמר לדורות. כלי אחד מהותי שעוזר לזיכרון הוא החרוז, שפותח רק דורות מאוחר יותר, אבל אנו רואים שגם שירה לא מחורזת נוטה להיזכר ולהישמר. מנגד לזאת מאפיין אחד חשוב, כך נראה לי, של השירה ובפרט של השירה המודרנית הוא תפישתה את הרגע הנחווה, הרגע החי. האם יש בהכרח סתירה בין השניים? אפשר שלא. כי כל הנצח גלום גם ברגע ההווה, וכן נרמז בשמו של אלוהים - יהוה, שמאחד בתוכו את כל הזמנים, היה הווה ויהיה, או בשמו האחר, הקרוב לו - אהיה, או אהיה אשר אהיה, שמורה על קיומו בכל תנאי, של זמן ומקום. ואולם, יש להפריד בין תפישת הרגע הלא-רוחנית, המכונה ביהדות 'חיי שעה', ובין תפישת הרגע הרוחנית, הרואה בו יצירה אלוהית שמהווה חלק מהנצח, זו התפישה האל-זמנית בעצם.
עניין שני שאנו מוצאים בשירה והיא אף מצוינת בפסוק המצוטט הוא שייכותה של השירה לימי רעות וצרות, כמו שאומר המשורר - 'במה להמתיק ימים אם לא בשירים'. השיר, שאוצר בתוכו תמצית של חיות רעננה, מעוד אותנו בשעותינו הקשות ומזכיר לנו את כל הטוב שבחיים. ולא שאני אומר בזאת שרק בשעות הקשות מקומו.
ועניין אחר שאנו מוצאים בשירה וגם הוא נאמר, אם כי לא בכוונה זו, בפסוק המצוטט הוא הקשר הקיים בין השירה ובין היצר. לא בכדי המילה יצירה נגזרת משורש זה. זה נכון גם לגבי השירה המודרנית וגם לגבי השירה העתיקה, כשמה שעולה בדעתי זו השירה היוונית דווקא - השירה בדרך-כלל מביאה לידי ביטוי רגשות ויצרים. גם בשירה התנ"כית זה כך: השירה שנאמרה לאחר מעמד חציית ים סוף, למשל, מבטאת רגשי השתאות ותודה של העם לאלוהיו. וכזוהי גם השירה שאמר דוד ביום הציל ה' אותו מיד שאול ומיד כל אויביו (ראה תהילים יח'). כאן, אמנם, הדברים הם לא בדיוק כך, אלא השירה באה לעומת יצרו של העם, על אף שהיא עשויה גם לעוררו לרגש.
עד כאן לפסוק זה, אף כי ישנן, כמובן, עוד איכויות רבות שאפשר למנות לשירה. תחת לעשות זאת אצרף פה שיר מעניין זה שכתבתי השבוע, בלי קשר ישיר מודע לפרשת השבוע. הוא מעט ארוך ומסובך, אך מחורז, כך שלא צריך להיות קושי רב בקריאתו. כמו כן, הוא מדבר על השירה בכלל ולאו-דווקא זו התנ"כית וגם הדברים הנאמרים בו צריכים בדיקה חוזרת לפחות. הוא נקרא "בשבח הפואטיקה":

חיה את הרגע הוא אמר
ברגע המר והנמהר
כי מה עם הרגע הבא
שהרי יש תוצאה לכל סיבה.
אז חיה את מחר הוא יעץ
וקולו זה היה לו לרועץ
כי מה עם הרגע הזה
אל תהי כהוזה.
ובכן, אזן ביניהם, הוא הכריע
וכל הקהל לו הריע
אך מה הועלת בזה מה
הן האיזון הלז הוא כל החכמה.
כך לכל דבר יש את היפוכו
ואתה נאלם אל מול סיעור המוחות
ונותר חסר עצה
אך הדרך הטובה מי ימצא?
ואתה אומר אפלס לי גישה
כאדם שבוחר לו אישה
אך אתה נותר כבדיחה
וחצי תאוותך בידך.
לכן דת את מוצא
ומעתה כלום אינך רוצה
אך בתוך כל זה האיפוק
גם אינך מוצא לעצמך סיפוק.
הבן, ידידי, כי הבשורה
נמצאת אך-ורק בשירה
כי כאן הכול כמים זורם
היכנס לספינתך ועוגן הרם.
והסיומת הזו היא הוכחה
כי מדרך השיר להסתיים בהנמכה
אבל זה לא מוכיח דבר
וכך כל הסבך בעינו נשאר.
השאלה מה השורה הזאת עושה לי
גם אם תוכנה פרדוקסלי
א שכך היא עושה בלבול
ועדיף לקלוע בול.
כי יש מי שיאמר שהתוכן עיקר
וכל השאר - דבר עקר
ואם הגענו לסתירה
איבדנו את המטרה.
לדידו השירה היא כזב
ועדיף הוא מי שאותה עזב
יופי ללא אופי יש בו דופי
והשירה רק מגיעה לסוף היא.
ולנו חשובה כל הדרך
כי גם לה יש ערך
אך את זו הגישה
גם השירה לא מכחישה.
וכך אולי השלום המושלם
בין שני קטבי עולם
ואין צורך במלחמה
גם לא בין האיך ובין המה.
הן לא חפצנו במסר מתחכם-סופיסטי
וגם לא זה המאיין-בודהיסטי
אפשר להגי לפשרה
בין הקר והחם במשורה.
אך הנה קופץ החם
ורוצה להיות חכם
רק אני עתה ישני
רגע טוב לא משנים.
מה לי אם יבוא הקר
והכול שוב יעוקר
עתה משחקת לי העת
ואני כולי לוהט.
כזו דרכה של אהבה
וכך גם כל כתיבה טובה
פורצת מלהט היצרים
וגבולותיה לא צרים.
ואוי לו לאותו המסכם
שאת אפו שוב מעקם
כי אין הוא אלא השטן
חושב הוא איך הכול יוקטן.
אבל אנו בני האלוהים
אנו הולכים עם החיים
והחיים הם מסיבה
אז חייה את הרגע ולא את הרגע הבא.
חזרנו אם כך לזה הדיון
שכנראה הצריך עוד עיון
ואנו למדים כי הכול על עצמו חוזר
ואיך לצאת מהסבך עוד אין עוזר.
אבל הכול חוזר גם בשירה
וגם אם כתבנו כבר את זאת השורה
אם כך כל שנשאר הוא תיזמור
כי במילא הכול כבר אמור.
אם כך ההוראה מה לעשות
היא לתזמר את היצרים והתחושות
כי זו מהותה של היצירה
הרחק מעולמה של הפשרה.
ובין שני קטבי-עולם הנמסים
לחיות מעט אנו מנסים
ולזרום מעט עם המים
לפני שיעלו שוב לשמיים.
ולפני שנעלה איתם
לשמור את המבט הפשוט והתם
ובלי פגע לחיות את הרגע.