סיפור יעקב ועשיו מהפן החינוכי

קוד: סיפור יעקב ועשיו מהפן החינוכי בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

פרשות תולדות-ויצא

סיפור יעקב ועשיו מהפן החינוכי

סיפור יעקב ועשיו ידוע לכל ילד בגן: יעקב מרמה את יצחק אביו וגונב את הבכורה מעשיו אחיו. רבות נאמר על פרשה זו כדי לתרצה: עשיו מכר ליעקב את הבכורה ועל כן בדין לקח יעקב את ברכתו, והייתה זו בכלל אימו רבקה ששידלה אותו לזאת. אך נראה שהקושיה לא מתורצת: כיצד זה יעקב משקר ליצחק אביו? והרי נאמר "מדבר שקר תרחק" – וצו זה הוא אוניברסאלי, קודם למתן תורה ותקף אף ובעיקר לילדים. גם תירוצו של רש"י – אני יעקב ועשיו הוא בכורך – אינו אלא התחמקות מהתמודדות עם השאלה על-ידי עיוות הכתובים.

במיוחד תקפה שאלה זו לגבי חינוך ילדים ובה נתקלתי השבת: הרי הורים מנסים לחנך את ילדיהם לומר אמת וכאן מדובר בדמויות שאמורות להיות דמויות מופת חיובית הדבקות דווקא בשקר. האם חינוכי הסיפור? וכבר שמעתי את הדעה המעדיפה לצנזר אותו או להציג גרסה רכה שלו, אך נראה שבמציאות היום ובכלל הדבר לא אפשרי, מלבד זאת שאינו רצוי לדעתי.

אני חושב שכבר כתבתי פעם בנידון, שהסיפור מזכיר לי סרטים "ממזריים", שגם בהם מועלית תכונת ה"תחמנות" (הכה-ישראלית, יאמר לחוד, והאם במקרה? לאור סיפור זה נראה שלא) על נס. בייחוד בסרטים ערביים אפשר לראות זאת, כמדומני, אבל לא רק בהם, כאמור. נראה שברוח זאת גם התנ"ך ראה באור חיובי מעשי "שובבות" ו"קונדס" מעין אלה. ראייה לכך אפשר לראות במילה "עורמה", שאמנם בבראשית מאפיינת את הנחש הרע, אך בספר משלי תמיד היא שם נרדף לחכמה חיובית – וגם זאת הראיתי פעם.

אך השאלה בעינה עומדת. ונראה לי ניסיון לתרצה: שלמען מטרות גדולות ניתן לעיתים לרמות ולשקר, המטרה מקדשת את האמצעים. דוגמא בולטת לתחום שבו השקר והתחבולה הם תכונות חיוביות היא המלחמה, כפי שנאמר:

משלי כד6: "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ".

ודוגמא לכך אפשר לראות בסיפורו של השופט אהוד בן גרא בשופטים ג:

יט וְהוּא שָׁב, מִן-הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת-הַגִּלְגָּל, וַיֹּאמֶר, דְּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר הָס--וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו, כָּל-הָעֹמְדִים עָלָיו.  כ וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו, וְהוּא-יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר-לוֹ לְבַדּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵהוּד, דְּבַר-אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ; וַיָּקָם, מֵעַל הַכִּסֵּא.  כא וַיִּשְׁלַח אֵהוּד, אֶת-יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַחֶרֶב, מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ; וַיִּתְקָעֶהָ, בְּבִטְנוֹ. 

אהוד לא בוחל באפשרות להשתמש בשם אלוהים בכדי לרמות את עגלון מלך מואב. נראה שבכך הוא תלמידו של יעקב: הווה אומר, המטרה הנעלה מקדשת אצלו את האמצעים.

אך בכך לא מסתיים הסיפור, שכן בפרשה הבאה, ויצא, לבן, "אחיו ברמאות" של יעקב, מרמה אותו בכך שהוא נותן לו את לאה במקום את רחל לאישה. במקרה הזה חז"ל דנים את לבן באופן שלילי, אך אין זאת כי אם מענה לרמאותו של יעקב. אך שאלה בפני עצמה היא האם ילדים יכולים לתפוס את הדקות הזו בשמיעה ראשונה? נראה שהרוב לא, אך בודאי ימצאו האחדים שכן ישימו ליבם לכך. אך אם בודדים אלה הגיעו לרמה כזו של תפיסה ניתן גם להסביר להם את ההסבר המלא, שהוא, לדעתי: רמאות, גם אם היא מוצדקת, גוררת עונש של מידה כנגד מידה. וכן אמרו חז"ל שבגלל צעקתו הגדולה של עשיו הייתה הצעקה הגדולה בשושן בימי מרדכי ואסתר.

 

ועוד נקודה לפרשת ויצא, על הדרך:

"ויצא יעקב" – מסביר הרש"ר הירש שיצא לבנות בית יהודי, ואכן פגש ברחל.

על כך ניתן להוסיף ולהתפייט: על מנת למצוא את בת-זוגך עליך תחילה לצאת מבית אביך (בראשית ב24: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"), אחר-כך תוכל לצאת לפגישה (דייט) איתה. ואז יהיה עליך לצאת מביישנותך ולהוציא לאור את האני האמיתי שלך. ובתום כל תהליך היציאה הזה תוכל, בתקווה, להתכנס שוב לביתך החדש.