קוד: צירופי מילים מכריעים בתנ"ך בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
צירופי מילים מכריעים בתנ"ך / חגי הופר
פרופ' קסוטו, בספרו "מאדם עד נח" [1] עמד על חזרת המספר הטיפולוגי 7 או כפולותיו לאורך התנ"ך, באופן שהופך אות המילה החוזרת ל"מילה מנחה", המקפלת בתוכה את המשמעות העיקרית של הפרק בו היא מופיעה. בדרכו הולך, למשל, הרב אלחנן סמט בספריו "פרקי אליהו" [2] ו"פרקי אלישע" [3] ועוד. אני רוצה להציע דרך הסתכלות שונה, המסתעפת מאבחנה זו.
חזרת מילה מספר רב של פעמים יוצרת הדגשה. ואולם, ניתן ליצור הדגשה גם באופנים נוספים. אני רוצה להציע שני אופנים כאלה: היפוך אותיות ומילה נדירה.
1. היפוך אותיות
היפוך אותיות חל כאשר מילה מופיעה פעם אחת בצורה אחת ופעם נוספת באופן בו האותיות מסוכלות. משחק מילים זה, הנפוץ בתנ"ך, מפנה את תשומת לבנו ביתר פירוט לנאמר.
דוגמא ראשונה
בפרשת נח חוזרים השורשים: נח"ם-נח (נו"ח)-חן (חנ"ן):
תחילה מופיע השורש נח"ם ביחס לנח במשמעות של ריצוי:
בראשית ה29: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'".
ולאחר מכן מופיע שורש זה ביחס לה' במשמעות של התחרטות:
בראשית ו6: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".
בראשית ו7: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם".
ועל השאלה הגדולה איך אלוהים ניחם על מעשיו (שהרי – במדבר כג19: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה?", או שמואל א טו29: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"), אפשר לענות על-ידי הנאמר על נח:
בראשית ו8: "ו נח מצא חן בעיני ה'".
עיקרון זה, של העולם שנוצר עבור הצדיקים, כפי שאומרים חז"ל, מופיע אף מאוחר יותר בדברי ה' אל משה:
שמות לב10: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול".
וזה עיקר כל פרשת נח. הצירוף צובע וממשמע את כולה.
(ועוד יש לדעת, כי קיים קשר רעיוני ולשוני בין המילים נחם-נקם, כפי שמצאנו בישעיה א24 - "הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי". כך, אנו מוצאים בברית החדשה, במתי יח22, כי ישוע אומר, שיש לסלוח לא עד שבע פעמים, כי אם אפילו עד שבעים ושבע פעמים, כשבמקביל לכך אנו מוצאים, בקטע שהוא בעצם מקורו של האמור לעיל – בראשית ד24 - "כי שבע יקם קין ולמך שבעים ושבעה").
דוגמא שנייה
עשיו אומר: בראשית כז36: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה".
הריב על הבכורה והברכה הוא עיקר סיפור ילדותם של יעקב ועשיו, באופן ברור.
דוגמא שלישית
עדיין עם שורש נח"ם, הפעם עם נח"ה, בתחילת מסעי בני ישראל במדבר נאמר:
שמות יג17: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה".
זהו תמצות של כל מה שקרה בהמשך: ה' נחה את העם ואלה נחמו על יציאתם ממצרים, התלוננו והתאוננו כל העת.
דוגמא רביעית
מהתורה לנביאים ראשונים, דוגמא ראשונה מספר שופטים:
שורש צפ"ר:
שופטים ז3: "ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו".
ומיד שורש צר"פ (בעל אותן אותיות):
שופטים ז4: "ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם והיה אשר אמר אליך זה ילך אתך הוא ילך אתך וכל אשר אמר אליך זה לא ילך עמך הוא לא ילך".
הלוחמים נצרפו על-ידי שליחת חלקם הגדול הביתה. אגב, ויצפר מפרשים רש"י ומצודות מלשון בוקר, כלומר בבוקר שלחם, והוא לשון ארמי, אך ניתן לומר שהוא פשוט מלשון ציפור העפה בשמים, כלומר הם ירדו ממהר כציפורים הדואות (וציפור אולי משורש הבסיס צ"פ, כלומר היא 'צפה' בשמים).
ובאמת עניינים אלה הם עיקר הפרק. ותנא דמסייע לכך ניתן ללמוד מהעובדה שאם נשאל אדם ממוצע, אולי בסקר, מה הוא זוכר מגדעון, הוא כנראה יאמר - את 300 המלקקים, כמובן.
דוגמא חמישית
דוגמא שנייה מספר שופטים, כמה פרקים אחר-כך:
יפתח אומר לבתו: שופטים יא35: "ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב".
כאן הצירוף הוא משחק בין שורש כר"ע (הכרע הכרעתני) לשורש עכ"ר (ואת היית בעוכרי), בעלי אותן האותיות. ובאמת, כל הפרק מספר על בני עמון שעכרו את ישראל, עד שישראל בראשות יפתח (שאחיו עכרוהו) הכריעום. אלא שהתמונה בסוף מעכירה את כל התמונה: בת יפתח כביכול עוכרת אותו ואף מכריעה אותו.
גם כאן, אם נשאל אדם ממוצע מה הוא זוכר מיפתח, הוא כנראה יאמר - את בת יפתח ונדרו שנלכדה בו.
דוגמא שישית
נחמן לוין כותב על "המצלול המהופך בתורה" [4], הבא בתקבולת בשיכול אותיות או צלילים. הוא מביא דוגמאות רבות לתופעה זו, אולם חלקן הגדול אינן מובהקות וחלקן לא מתאימות למאמר זה. מבין שלל הדוגמאות, אם כך, אבחר בשלוש מרכזיות שיפורטו בסעיף זה ובשניים שאחריו.
כך, לוין מציין בסעיף "ההיפוך ומילה מנחה" (בעמ' 318-319) את ההיפוך מחנה-מנחה שבבראשית לב:
"ט וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל- הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק: יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. [...] יט וְאָמַרְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב-- מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו; וְהִנֵּה גַם-הוּא, אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת-הַשֵּׁנִי, גַּם אֶת-הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶת-כָּל-הַהֹלְכִים, אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר: כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל-עֵשָׂו, בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם--גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה, עַל-פָּנָיו; וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה-הַהוּא, בַּמַּחֲנֶה".
לענייננו, אכן העניין המרכזי של כל הפרק הזה (וזה שאחריו, עד גמר הנושא) הוא הפחד של יעקב מפני עשיו אחיו והמנחה שהוא שולח אליו לרצותו, או 'לכפר פניו' (גם כן ביטוי ייחודי), בכדי להציל את מחנהו. כך גם עצם המקום נקרא 'מחניים'. לוין מוסיף, כי גם המילה "חן" חוזרת בפרקים אלה (לב-לג), כגון: "לִמְצֹא- חֵן בְּעֵינֶיךָ" (לב, ו). מילה זו מחזקת את ההנחה שמדובר בעיקר הפרק. תנא דמסייע לכך הם דברי הנביא הושע על הפרשה: הושע יב5: "וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו". הוא מתאר את המלאך המתחנן ליעקב, אך הדברים יכולים להתאים גם ליעקב המתחנן לפני עשיו.
דוגמא שביעית
עדיין בסעיף "ההיפוך ומילה מנחה", לוין מביא מדברי י' אליצור [5] על צמד המילים רכוש-שרוך במלחמת אברהם במלכים בבראשית יד:
יא וַיִּקְחוּ אֶת-כָּל- רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְאֶת-כָּל-אָכְלָם--וַיֵּלֵכוּ. יב וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת- רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ; וְהוּא יֹשֵׁב, בִּסְדֹם. [...] טז וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל- הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם. [...] כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם: תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ. כב וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כג אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ -נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.
המילה 'שרוך' היא לא רק בהיפוך אותיות ל'רכוש', אלא אף מילה נדירה, המפנה אליה את תשומת הלב, כפי שאראה בחלק השני.
נראה, אם כך, שזה המסר העיקרי של הפרק (בלי לפסול מסרים אחרים נלווים): למרות ניצחונו המזהיר, אברהם לא נהנה מפירות הצלחתו, אלא נסמך על ה' בלבד. זאת בניגוד אולי למעלליו במצרים, שם הוא אפשר לפרעה להעשיר אותו. ובכל אופן, אליצור מציין, כי מיד בפרק הבא (טו') נמצא היפוך נוסף – 'שכר' – "א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ-- שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד".
דוגמא שמינית
תחת הסעיף "הצימוד הרחוק" לוין מביא מדברי עמוס חכם [6] על דמיון המילים "ויחלש"-"הנחשלים" בקשר לפרשת עמלק, המופיעה בשני מקומות שונים:
שמות יז13: "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".
דברים כה18: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים".
נחשל כשלעצמו הוא חלש. והנה, התכונה המרכזית של עמלק – כי לא נזכרה אחרת – וזו התכונה שעובדתית אותה זוכרים, היא היצמדותו דווקא לחלשים. ויהושע חלש עליהם – התגבר עליהם, אך גם החלישם (ראה רש"י). בנוסף לזאת ראוי לציין, כי שתי המילים (!) הן מילים יחידאיות במקרא, כך שסעיף זה יכול לבוא גם בחלק השני של המאמר.
2. מילה נדירה
לא תמיד מדובר בצירוף לשוני עם היפוך אותיות, לעיתים מדובר בצירוף לשוני נדיר (ואפשר להניח שהיה נדיר כבר בשעת כתיבתו, בדיוק כשם שעד היום בשירה משתמשים לעיתים במילים נדירות ולא שימושיות ביומיום), כמו:
דוגמא ראשונה
במלחמת אחאב בבן הדד מלך ארם בסופה מצויה מילה נדירה:
(לאחר דבר אחאב: "ויאמר העודנו חי אחי הוא"):
מלכים א כ33: "והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו ויאמרו אחיך בן הדד ויאמר באו קחהו ויצא אליו בן הדד ויעלהו על המרכבה"
רש"י: "ויחלטו - לשון צמיתות, כרתו הדבר מפיו שלא יחזור בו, והה"א של הממנו נוטה במסורת לשתי התיבות, כאלו נכתב ויחלטוה ממנו, אם ממנו יצא הדבר בכוונת הלב".
מצודת ציון: "ויחלטו - התרגום של לצמיתות (ויקרא כה כג) הוא לחלוטין, וענינו דבר המתקיים מבלי השתנות".
אחאב מחייה את המלך ואחד הנביאים אכן מוכיח אותו על כך ונראה שזה בעיקר מה שבא הכתוב ללמדנו. אחאב לא עומד בהחלטתו המקורית. וכן אומר אחאב לנביא בפסוק 40: "כן משפטך אתה חרצת", אך שוב ניתן לומר כאן – 'ויחלטה ממנו', שכן הנביא מרשיעו מתוך דבריו עצמם. אחאב מכשיל את עצמו.
דוגמא שנייה
ישעיהו טו5: "לבי למואב יזעק בריחה עד צער עגלת שלשיה כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו כי דרך חורנים זעקת שבר יעערו ".
רש"י: "יעערו - יצעקו ולשון ארמי הוא שת"י לא ידרוך הדורך הידד לא יעוערון בקלהון".
מצודת ציון: "יעוערו - כמו יריעו ונכפלה הפ"א הפעל".
המילה היחידאית המקרא "יעערו", שמשמעה יצעקו ודומה ל"יריעו" בהיפוך אותיות הבסיס, מסכמת את כל הקינה על מואב שבפרק טו' (וכן טז').
שיטה זו לא סותרת את שיטת קסוטו, אלא משלימה אותה, שכן ישנם בפרק זה בסך הכול 7 איזכורים של שורשי בכ"ה ויל"ל: 3 "בכי", 2 "ייליל", 2 "יללתה".
דוגמא שלישית
"עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם" (שמות, ט', 17).
גם כאן, מילה ייחודית – מסתולל - שמופיעה בכתוב מאירה לנו את כל הפרק וכל הנושא.
מפרש אותה יפה שד"ל - "מסתולל: מתרומם ומתגאה, ל' סולו לרוכב בערבות (תהילים, סה', 5), סלסלה ותרוממך (משלי, ד', 8) וכן מסלה (רד"ק שרש סלל) שמגביהים הדרכים כדי לישרם (לא ע"ש שמרימים מהם האבנים והמכשולות, כדעת רד"ק): אלא שעדיין יקשה שהיה ראוי לומר מסתולל על עמי לא בעמי; לפיכך נ"ל כי המילה הזאת כולל ג"כ ענין אחר הנמשך מן הגאוה, והוא הזדון ורוע המעללים והקושי עם השפלים, וכתרגום אונקלוס: את כביש ליה לעמי. והמקרא הזה הוא בלי תנאי, אם עודך מסתולל, או כאדם האומר א"כ עדיין עומד אתה בדעתך?".
חיזוק להסבר הזה נוכל למצוא בביטויים אחרים. כך - "ויאמר משה לפרעה התפאר עלי וגו'" (שמות, ח', 5). וכך גם-כן בהפטרה, נאמר על פרעה - "אשר אמר לי יארי ואני עשיתיני" (יחזקאל, כט', 3), עד כדי כך שאמר - "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות, ה', 2). וכן גם בהמשך ההפטרה נאמר בפירוש - "ולא תתנשא עוד על הגוים" (יחזקאל, כט', 15).
ועוד אי-אפשר להימנע מיחס למצלול, שכן מסתולל נשמע כמו משתולל - וזה נופל על לשון פרעה, מלשון - פרוע. וכן משתולל מלשון שלילת כל דבר. לסיכום, פרעה מקשה את ליבו - והדבר נובע מתוך הגאווה שלו.
דוגמא רביעית
במדבר כב ל"ב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה, עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים; הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן, כִּי- יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי".
רמב"ן: ""ירט" לשון עוות, וכן ועל ידי רשעים ירטני (איוב טז יא), יעות אותי". וכן לדעתי האות ט' במילה מורה על נטייה, כמו בפעלים נטה-סטה ועוד.
ואכן, כל פרשת בלעם (בלק) מספרת על נטיית ועיוות הדרך, שכן בא לקלל ויצא מברך.
דוגמא חמישית
לסיום, דוגמא שהיא בספק:
שופטים ז13: "ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צלול לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו למעלה ונפל האהל".
לוין מציין את הצמד חל"ם-לח"ם בנוגע ליוסף: יוסף ידוע בתור "בעל החלומות" ועיקר פועלו היה באספקת לחם למצרים (לא ציינתי זאת בחלק הקודם כי אני מציין זאת כאן). מילים אלה חוזרות לאורך סיפורו. והנה, גם בסיפור גדעון חוזר צמד זה ואף בסמוך למילה נדירה – "צלול". גם התהפכות המילה נרמזת אולי במילה "מתהפך". הלחם נרמז גם קודם לכן באמור על גדעון: "חבט חטים בגת" (ו, 11). אולי ניתן באמת לראות בסיפור גדעון ארמז לסיפור יוסף. ואולם, לענייננו, אני חושב שביטוי זה מבטא את תמצית הפרק אם נקראו אחרת, מלשון לוחם ומלחמה. ואכן הלחם מכה את האוהל כלוחם.
3. אחרים – חזרה
ולעיתים הפניית תשומת הלב נעשית באמצעות חזרה על המילים או על השורש שלהן:
דוגמא ראשונה
בפרשת קורח, במדבר טז ג: "וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם --כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה".
ומשה עונה: שם ז: "... רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי. ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. ט הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. י וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.
קורח ועדתו טוענים כנגד משה ואהרון שלקחו לעצמם שררה רבה מדי ומשה עונה להם שאף להם שררה לא מועטה, ושניהם משתמשים באותו ביטוי – "רב לכם", זה עיקר הפרשה. ואכן דרשנים מאז ועד היום מדגישים בקשר לפרשה זו את ההסתפקות במועט והשמחה בחלקך.
דוגמא שניה
בפרשת פנחס, בתיאור מעשהו - במדבר כה ח: "וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל- הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל- קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
רש"י: "אל הקבה - אל האהל. אל קבתה - כמו הלחיים והקיבה...".
זהו עיקר עניינו של פנחס וכפי שמציין רש"י הרבה מדרשים והרבה ניסים נקשרו לו. בנוסף, מדובר כאן במילה נדירה החוזרת.
דוגמא שלישית
פתיחת פרשת ואתחנן, במדבר ג': "כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי יְהוִה, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה--אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה -נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה".
אעברה נופל על לשון ויתעבר. ויש כאן אף מידה כנגד מידה, שכן ה' מתעבר, כועס, על משה בגלל שחטא בהכאה בסלע ואמר - במדבר כ 10: "שמעו נא המרים". גם כאן, זה עיקר הפרשה וכן עיקר הדרשות מתמקדות בסיבת אי-כניסתו של משה לארץ.
ישנן דוגמאות נוספות, אך אסתפק באלה.
[1] קסוטו, משה דוד, מאדם עד נח, ירושלים: הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשכ"ט 1969.
[2] סמט, אלחנן, פרקי אליהו, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
[3] סמט, אלחנן, פרקי אלישע, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
[4] לוין, נחמן, "המצלול המהופך בתורה: היפוך שמיעתי (והיפוך משמעות)", בית מקרא 50, ד, תשס"ה, עמ' 313-328.
[5] אליצור, י', "מילות מפתח ככותרת תת-קרקעית לפרשיות במקרא ושאלת "ממחרת השבת"", מגדים לח, תש"ס.
[6] חכם, עמוס, "מדרכי לשון נופל על לשון במקרא", מגדים לה, תשס"ב, עמ' 101.