קוד: אריסטו והתנ"ך: דמותו הטרגית של שאול בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
ספרו של אריסטו "פואטיקה" (תרגמה ד"ר שרה הלפרין, הקיבוץ המאוחד: 1977) מדבר על עיצוב הטרגדיה. נפרט את פרקיו (אף כי אנו מעוניינים כאן בעיקר בפרק יג'):
א. האמנות מחקה, באמצעות מקצב, מילים והרמוניה.
ב. מחקים דמויות טובות מאיתנו, גרועות מאיתנו, או כמונו.
ג. החיקוי נבדל באמצעים, מושאים ואופן.
ד. יצר החיקוי מוטבע בנו והוא מהנה ומלמד.
ה. הקומדיה היא חיקוי של אנשים פחותים יותר, בתחום המכוער.
ו.
"טרגדיה היא חיקוי פעולה רצינית, שלמה ובעלת שיעור בלשון מונעמת". לה שישה חלקים: עלילה, אופי, לשון, מחשבה, הופעה בימתית ונגינה. הן כוללות אופי לשם ביצוע הפעולות.
ז. לטרגדיה צריך שיהיו התחלה, אמצע וסוף ושתהיה בעלת אורך ניתן לזכירה.
ח. לא די שהעלילה תיסוב סביב אדם אחד, אלא על הפעולה להיות אחדותית.
ט. המשורר אינו היסטוריון; תפקידו לספר לא את העובדות, אלא את סוג הדברים שעשויים לקרות, את המקרה הכללי ולא הפרטי.
י. העלילה יכולה להיות פשוטה או מסובכת – עם או בלי היפוך והכרה. ועדיפה המסובכת.
יא. היפוך הוא שינוי של מהלך התרחשות אל ניגודו והכרה היא שינוי מאי-ידיעה לידיעה, באופן המעורר חמלה או חרדה. החלק השלישי – סבל.
יב. חלקי הטרגדיה (מונחים).
יג.
"ברור שראשית-כל אין להציג אנשים מושלמים העוברים מהצלחה לכישלון, כי מבנה זה אינו מעורר-חרדה ואינו מעורר-חמלה אלא הוא מבחיל; וכן לא אנשים פחותים העוברים מאי-הצלחה להצלחה, מכיוון שמבנה זה הוא פחות טרגי מכל, אין בו שום דבר ממה שדרוש לטרגדיה: הוא אינו נוגע לרגש האנושי ואינו מעורר-חמלה ואינו מעורר חרדה. מצד שני, אין להציג רשע גמור העובר מהצלחה לכישלון; מבנה כזה עשוי אמנם לנגוע ברגש האנושי, אבל אינו מעורר לא חמלה ולא חרדה, כי הראשונה מתייחסת לאומלל שאינו ראוי לכך והשניה – לדומה; החמלה מתייחסת למי שאינו ראוי, והחרדה – לדומה, כך שמה שמתרחש אינו מעורר-חמלה ואינו מעורר-חרדה. נשאר איפוא הממוצע שביניהם: אדם שאינו מצטיין בשלמות ובצדקות, שאצלו נגרם המעבר לכישלון לא על-ידי פחיתות ורשעות אלא על-ידי איזו טעות, והוא נמנה עם אנשי-שם ובעלי-הצלחה כמו אוידיפוס, תיאסטס ואנשים נודעים ממשפחות כאלה... אדם, שהוא מסוג זה שאמרנו או, מוטב, טוב יותר מאשר גרוע יותר" (עמ' 37).
יד. יש להשיג את האפקט דרך המעשים ולא דרך ההופעה הבימתית בלבד. אפשר לעשות או לא לעשות מעשים מתוך ידיעה או אי-ידיעה (ופירוט שם).
טו. הדמויות צריכות אופי וטיפוס מתאימים לטרגדיה וכן דמיון ועקביות.
טז. סוגי ההכרה.
יז. יש לבנות את העלילות כשהוא רואה אותן לפני עיניו וכך לעצבן.
יח. כל טרגדיה היא בחלקה קשירה ובחלקה התרה = עד המעבר וממנו. 4 סוגים לטרגדיה: פשוטה, מסובכת, של אופי, של סבל.
יט. בעניין המחשבה והלשון (ראה תורת הנאום).
כ, כא, כב – עיסוק פנים-לשוני.
כג. יתרון תיאור החלק על המכלול הארוך מדי ומסובך מדי.
כד. בין האפופיה והטרדיה. ובו המשפט –
"יש להעדיף דברים בלתי אפשריים מסתברים על פני דברים אפשריים בלתי מתקבלים על הדעת" (ניסים?).
כה. 3 צורות חיקוי המושא – כפי שהיה או הינו, כפי שאומרים וסוברים שהוא, כפי שהוא צריך להיות. ועוד דוגמאות.
כו. החיקוי הטרגי מעולה מהאפי.
פרק יג', אם כך, טוען, שהגיבור צריך להיות מצליח, אם כי לא מושלם, והוא הטוב מאיתנו המוזכר בפרק ב'. טובו זה מחדד את הטרגיות שבדמותו, שכן היינו מצפים ממנו להצליח היכן שנכשל.
והנה בתנ"ך, מתאימה לתיאור זה בדיוק היא דמותו של שאול המלך, שהיה 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם', כנזכר בפסוק למעלה, אך סופו היה מאכזב וטרגי ביותר, עד ששמואל לא חדל מלהתאבל עליו, כפי שנכתב:
שמואל א טו35:
"ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל שמואל אל שאול וה' נחם כי המליך את שאול על ישראל"
ובהמשך:
שמואל א טז1:
"ויאמר ה' אל שמואל עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלך על ישראל מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך"
אכן, גם שאול לא הגיע לסופו הטרגי מתוך רשעות או פחיתות, אלא מתוך טעות. וטעות זו חזרה פעמיים, באופן המתאים לעקביות שבפרק טו'.
ואמנם הוא לא הדמות הטרגית היחידה. כך גם משה לא נכנס לארץ על חטאו, דוד לא בנה את בית המקדש ושלמה – הממלכה התפלגה לאחריו. וכל אלה היו אנשים מורמים-מעם מכל הבחינות.
ככלל, התנ"ך לא מתאר דמויות מושלמות, חוץ מאולי זו של המשיח, כך שאולי אין זה פלא שבהרבה מהמקרים מדובר במעין טרגדיות, חוץ מאולי האחרית שלא מתוארת ככזו.
ובעניין הקומדיה שבפרק ה' – והספר השלם אודותיה מאת אריסטו אבד – הרי שבאמת התנ"ך לועג לעבודת האלילים (ואף להלכה נקבע שרק ליצנות על עבודת אלילים מותרת), כמו למשל:
מלכים א יח27:
"ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ".
בנוגע לפרק ט' – התנ"ך הוא אמנם היסטוריה, אך הפרטים הנחרים להיות מסופרים אינם הווי בעלמא, אלא כאלה שיש בהם ללמדנו על המקרה הכללי ובכך הוא דומה למחזה.
היפוך והכרה שבפרק י' אנו מוצאים לא רק כאן, בסיפור של שאול, שמודה שחטא, כמו בסיפור על דוד, שמודה שחטא, אלא גם בסיפור של יהודה ותמר, כולל הביטוי המפורש –
בראשית לח25:
"הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה"
באופן המזכיר את –
בראשית לז32:
"הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא"
ולבסוף בסיפור יוסף עצמו, שגם בו יש אבל –
בראשית לז34:
"ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים"
אשר תחילה –
בראשית מב7:
"וירא יוסף את אחיו ויכרם ויתנכר אליהם"
ולבסוף -
בראשית מה1:
"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו"
אכן, סיפור טרגי, עם סוף טוב.