קוד: אפלטון והתנ"ך: ידידות בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל:
אפלטון בדיאלוג "ליסיס" מגיע למסקנה האחרונה בקשר לידידות - לפני שהוא דוחה גם אותה ונשאר כהרגלו עם כלום ביד - כי "אם ידידים הנכם, איפוא, זה לזה, משתייכים אתם איש לרעהו באיזה אופן שהוא מטבע בריאתכם" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ'204).
מהו הצד השווה בין דוד ויהונתן? זה כמו זה הצילו את ישראל לבדם - יהונתן מול מצב פלישתים ודוד מול גוליית מייצגם. זאת כנראה הסיבה מדוע נקשרה נפש יהונתן בדוד. לכן גם נאמר "כנפשו", אולי גם כפרפרזה על הכתוב - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט', 18).
אהבה דומה בין גיבורים אנו מוצאים במיתוס המסופוטמי הידוע "עלילות גלגמש" [1] בדמות אהבת אנכידו וגלגמש, וגם שם אהבתם משווה לאהבת אישה: "באשר שם גלגמש רב-עלילות,/ ואתה כמו [אשה אליו] תשתוקק,/ ותאהבנו כמו את נפשך" (שם, עמ' 198) והעניין חוזר גם במיתוסים נוספים.
ראה: ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, ת"א, 2010.
לפני זה כותב אפלטון - "רבים, איפוא, האנשים שאויביהם אוהבים אותם וידידהם שונאים אותם אותם, והנם ידידי אויביהם ואויבי ידידיהם, אם ידיד הוא מה שנאהב, ולא מה שאוהב" (שם, עמ' 189).
וגם זאת אנו מוצאים בדוד, שיואב מתריס כלפיו: שמואל ב יט7: "לאהבה את שנאיך ולשנא את אהביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לא אבשלום חי וכלנו היום מתים כי אז ישר בעיניך". כאן גם הזכרה ראשונית - יש עוד במקרא חובת העזרה לחמור שונאך - של עניין האהבה לשונא, הידוע לנו טוב מהנצרות.
ולגבי העניין השני, כמו שהוא גם אומר בהיפוך, שהאויב הוא השנוא ולא השונא, אנו מוצאים, שוב בדוד - שמואל ב ה8: "ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית". ומעניין שהכתיב הוא שנאו, כאילו הם שנאו אותו. באותו אופן יש את הביטוי - 'מוצא חן בעיניי', שאפשר לקרוא אותו כפשוטו - אותו אדם מוצא בעצמו חן ויופי בתוך העיניים שלי ועל כן אני מחבבו.
ענייני חיבה וידידות אנו יכולים, איפוא, ללמוד מדוד בעיקר. הוא אשר גם היה נאמן ללכיש מלך גת הפלישתית עד כדי כך שהיה נכון להילחם שישראל בראשות שאול, אם למעשה ואם כביכול, והוא אשר קבע את החוק שחלק הההולך למלחמה חלק היושב על הכלים כדין האחווה.