היידגר והתנ"ך: אותנטיות

מאוסף מקורות עולה התמונה הבאה:
הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (1889-1976) נחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם. המושג המרכזי שהוא עוסק בו הוא הישות, או – 'היות שם'Dasine)), והדבר המעניין ביותר שיש לו להגיד על הישות הוא, שיש לה שני מצבים אפשריים: אותנטי ולא אותנטי. מה שלא אותנטי משועבד למוסכמות חברתיות, כמו גם לתהליכי המיכון ההולכים וגוברים בחברה. האותנטי, לעומת זאת, פועל בסיבת-עצמו, הוא ייחודי ואינו משועבד. הדרך להגיע אליו לפי היידגר היא באמצעות התבוננות במוות על אפקט האימה שהוא יוצר. היידגר גם שאף להחזיר את האנושות לימיה הפרה-סוקרטיים, בהם העיסוק המרכזי היה בשאלות של ישות, לדבריו. אולי אפשר להקביל זאת לכמיהה, הכנענית למשל, לחזור לימי התנ"ך. ואולם על זאת כבר נכתב:
קהלת ז10: "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה".
לעומת זאת, יש גם כמיהה אקטיבית ולא רק נוסטלגיה - איכה ה21: "השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם".

סיפור מעניין על גילוי אותנטיות אנו קוראים בשמואל ב ו:
12 ויגד למלך דוד לאמר ברך יהוה את-בית עבד אדם ואת-כל-אשר-לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את-ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה. 13 ויהי כי צעדו נשאי ארון-יהוה ששה צעדים ויזבח שור ומריא. 14 ודוד מכרכר בכל-עז לפני יהוה ודוד חגור אפוד בד. 15 ודוד וכל-בית ישראל מעלים את-ארון יהוה בתרועה ובקול שופר. 16 והיה ארון יהוה בא עיר דוד ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון ותרא את-המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותבז לו בלבה.

הנה כאן שני הקטבים: דוד מפזז ומרקד בלי להיות מושפע ממעמדו כמלך, כי הוא פועל באופן אותנטי, ואילו מיכל אשתו משועבדת למוסכמות החברתיות ועל-כן היא בזה לו. השוני: כאן לא אימת המוות מובילה לאותנטיות, אלא הקרבה לאלוהים חיים. אך נמצא בתנ"ך גם-כן הקוטב השני:
קהלת ז2: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו".

מקום אחר בו אנו מוצאים ממש דרישה לאותנטיות הוא הפסוק:
ישעיהו כט13-14: "ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה. לכן הנני יוסף להפליא את-העם-הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר".

הנביא דורש את לב העם ולא רק מעשים ריקים ואמירות מהשפה ולחוץ. בברית החדשה גם מובא הפסוק הזה כתוכחה ל'חנפים'.
זו לדעתי גם משמעות הדברים שהנביא אומר בפרק הקודם לזה:
ישעיהו כח13: "והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו".

צו לצו – מצווה למצווה, קו לקו – גדר הלכתי למשנהו. והחלופה – הבנת רוח הדברים, מהותם הפנימית, והתייחסות אליהם כמכלול.

ומהו הכתוב –
דברים ו5: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"
אם לא דרישה לאותנטיות?

ונחזור לדוד – בצדק הוא, אם כן, אומר:
תהלים פו2: "שמרה נפשי כי חסיד אני" –
אכן, השמחה, הפיזוז והכרכור הם ממאפייני החסידות, במובן המודרני של המילה, שיש לה, אם כן, מאפיינים זהים עם האקזיסטנציאליזם.

לסיום, צריך לומר, כי היידגר תמך בהתחלה במשטר הנאצי השטני ועל-כן אולי זה נותן טעם-לפגם בתורתו. עם זאת אני חושב, כי יש לקבל את האמת, או את דברי הטעם, ממני שאמרם.

ועוד לסיום יש לציין את מה שידוע לכל – כי לשורש יח"ד יש שתי משמעויות כביכול-מנוגדות – יחוד ויחד. וכן הוא קרוב לשורש אח"ד שאף לו שתי משמעויות כאלה – אחד ומאוחד. וכן גם באנגלית – יש     Uniqueness   (יחוד)  ויש Union (איחוד)    הקרובים זה לזה. ובהקשר שלנו – האדם הוא מיוחד, אך זאת בעודו יוצר קשר אל האחד הגדול, האל.