ויחר לדוד - בין כעס לעצב

קוד: ויחר לדוד - בין כעס לעצב בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

[בעקבות דרשה לפרשת השבוע "נשא", בה מפורט תפקיד שבט לוי לשאת את כלי המשכן]

שמואל ב ו8: "ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה".

לכאורה הפסוק הזה מובן ואף מנומק: עוזה שתמך בארון ה' ומת בשל כך פעל מתוך כוונה טובה ו/או בשוגג. רש"י מפרש "על השל" – בשגגה, אך פירוש אחר יאמר – על שולי הארון, כלומר על צדו. ובכל אופן עוזה פעל מתוך אינסטינקט, שהוא שגגה. ולכן דוד מתרעם על כך שה' הרג אותו, הוא לא חושב שהגיע לו עונש כה חמור.

אך האם כך מפרשים המפרשים המסורתיים? נראה שלא:

המפרשים הקדומים כלל לא מתייחסים לפסוק – לא רש"י, לא רלב"ג ולא רד"ק, אף כי הוא מביא את הדברים המעניינים הבאים לפסוק הקודם:

...ועוזא שגה כשאחז בו, כי לא נתן כי אם לבני לוי שהם מקודשים משאר בני ישראל, ומה שאמר למעלה כי אלעזר אחיו קדשו לשמור הארון, פירש לשמור הבית שהיה בו הארון, שיהיה בטהרה לכבד ולרבץ לפני הארון לא שהיה שולח ידו בארון ולהסיעו ממקום למקום, כי לא יתכן זה כי אם לבני לוי.

וכן התודה דוד חטא זה כמו שכתוב בדברי הימים כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט...

הפסוק בשלמותו:

דברי הימים א טו13 : "כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנהו כמשפט".

אך כאמור לפסוקנו הוא לא מתייחס.

מבין הפרשנים המאוחרים יותר, מלבי"ם – באופן מפורט יותר – ומצודת דוד מפרשים שלדוד חרה על עצמו!:

מצודת דוד: ויחר לדוד - על עצמו חרה, כדרך המיצר ונבהל, וכן (שמואל-א טו יא) ויחר לשמואל

הפסוק בשלמותו:

שמואל א טו11: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה".

כפשוטו לא נראה מכאן תנא-דמסייע למצודת דוד, לשמואל לא חרה על עצמו אלא על החלטת ה'.

מלבי"ם: ויחר לדוד - מזה הבין דוד כי לא הזהרו בכבוד הארון כראוי וחרה לו על עצמו, כי זה ההבדל בין ויחר אף שיוצא לזולתו, ובין חרה לו ששב אל עצמו, כמו: ויחר לקין ויפלו פניו. ואמרו חז"ל: שנשתנו פניו כחררה.

הפסוק בשלמותו:

בראשית ד5: "ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו".

גם כאן לקין לא חרה על עצמו אלא על החלטת ה'.

וכלשון הזאת מופיע אף בפסוקים נוספים:

בראשית לא36: "ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי".

שמואל א יח8: "ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה".

אז נכון שכנראה יש להבחין בין חרה לחרה אפו, אך נראה שיש להבחינם כך:

חרה אפו=כעס,

חרה=התעצב, או לפי הפסוק האחרון למעלה – היה רע בעיניו המעשה. ובמקרה שלנו, על כל פנים, זה לא על עצמו, אלא ביחס לה'!

וכן אפשר לומר שחרה אפו זה הבעה בעוד חרה לבד הוא יותר תחושה (לכל היותר מלווה ברטינה). אך נכון שהכתוב נמנע מהביטוי הראשון הגס, אלא שהוא מאפשר את השני המרוכך.

והמקרה דומה להפליא למקרה של אברהם, המטיח בה':

בראשית יח25: "חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט".

אז מדוע המפרשים מסבירים אחרת? פשוט, מאותה סיבה שלגבי חטא דוד עם בת שבע הם אומרים בגמרא: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".

אבל לדעתי בכך מפספסים חלק נכבד מהתנ"ך והרבה מהעסיסיות שבו. התנ"ך עצמו לא בוחל בתיאורים אלה, הוא לא בוחל בהצגת האנושיות של גיבוריו הטובים והצדיקים. ואין הדבר גורע כאן במאום מצדיקות דוד או מכבוד ה'.

ועוד יותר מכך, נראה שאפשר ללמוד מכאן שיעור על הפער בין קדושה וצדק, וביתר דיוק: בין קדושה אלוהית וצדק אנושי. כאן, כמו במקרה של אברהם.

וניתן אף להמשיך ולדרוש: מדוע נאמר על ה' שהוא ישעיהו ו3: "קדוש קדוש קדוש", כפי שאומרים גם בתפילה? משום שהוא קדוש מעל קדוש. גם אליהו היה קדוש, ואלישע, אולי, "פי שניים", אבל קדושה משולשת יש רק לאלוהים והאדם לא יכול להבינה (ועל אותו משקל הוא גם "מלך מלכי המלכים").

אז מדוע לשלול מאיתנו את האבחנה הזו? (זה חורה לי).

ובדיוק אני מוצא תשובה בספר החדש מאת הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות", אף כי הוא מסביר דברי אחרים:

"הבעיה נעוצה בעצם הצורך באידיאולוגיה, בהזדקקות אליה כערכאה פוסקת עליונה וכמקור בלבדי לאמת, בה בשעה שהיא שקרית מבחינת הקיום הממשי של האדם. מבחינה זו, האידיאולוגיה איננה שונה ואיננה פוגעת בחופש פחות משפוגעת בו הזדקקות לסמכויות שלא פעם נאבקו בהן האידיאולוגים. התוצאה שלה הנה ניכור פנימי והתנכלות לאנושיות הפשוטה והטהורה [הערה: ראו: ל' אלתוסר, על האידיאולוגיה, תל-אביב תשס"ג]" (עמ' 185-186).

הרב שג"ר עצמו, שמקבל את הביקורת הזה באופן חלקי, מציע שלושה פתרונות: מסורתיות, חרדיות מתוקנת וחיים בעולמות מרובים וסותרים – שזה נראה עיקר עניינו. הוא גם מביא כדוגמא את סוגיית "תנ"ך בגובה העיניים" וטוען שאפשר לתת לה מקום במקביל ללימוד המסורתי. נראה צעד בכיוון הנכון!

לסיום, משימה: התוכלו להשלים את דברי דוד?

הנה התחלה של ניסיון, על פי הסברי כאן:

"הו, אלוהים, הגם נקיים תיקח?

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

הכמות נבל ימות עוזה?

והאם לא תניח לי להביא את ארונך אל בית?".