קוד: אמנון ותמר - יחסי אהבה-שנאה בתנ"ך
סוג: מניעים2
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
שמואל ב יג15: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר לה אמנון קומי לכי".
מדוע אמנון משנה את יחסו? מה הולך פה?
אין זאת אלא שאלו הם יחסי משיכה-דחייה קלסיים. אפרט:
יחסי משיכה-דחייה ידועים לנו יפה מן הרומנטיקה. הדבר מבוטא היטב בשיר הבא:
אל תתפשטי לי – ארכדי דוכין ומיכה שטרית
אישה יפה ומטריפה
עושה אותי חולה
זה מתפשט כמו מגיפה
בלהבה עולה
ראיתי גם כאן אבוד
וכבר עמדתי לגמור
לא יכול איתה, לא יכול בלעדיה
וכלום לא יעזור
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=173&wrkid=288
בויקיפדיה ערך מיזוגניה (שנאת נשים) מציינים כי –
"ההסברים השונים להתפתחות המיזוגיניה חוזרים פעמים רבות לילדות הראשונית, לקשר בין הילד להוריו ובמיוחד לקשר עם האם. בגיל צעיר ביותר, שנתיים לערך, כאשר שלב העצמאות והניתוק של הילד אינו מתבצע באופן אופטימלי, יוצר הילד תלות עצומה באם, ובמקביל מפתח רגשות של שנאה וכעס כלפיה. השילוב של דמות כל יכולה שהוא תלוי בה למילוי צרכיו, מחד, ודמות היוצרת כעס כה רב, מאידך, הוא דפוס שהמיזוגיניסט חוזר עליו עם נשים בבגרותו. פעמים רבות יתבטאו יחסי המיזוגיניסט עם נשים בצורת יחסי "אהבה-שנאה"".
יחסים אלה של הימשכות-דחייה מוכרים לנו אף מהטיפול הפסיכולוגי, כפי שכותבת רות נצר:
"היחסים ההדדיים בטיפול הם תערובת של אמון-אי אמון, פחד, ספק ותקווה, משיכה-דחייה, שנאה-אהבה. יונג רואה את יחסי המטפל-מטופל, כקומבינציה אלכימית של שני חומרים המצויים יחד במכל הטיפולי, משפיעים זה על זה ומשנים זה את זה".
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2836
ולבסוף, הדבר נכון אף בקשר לגורמי סיכון שונים, כמו אלכוהול וסמים, שהם בבחינת "מים גנובים ימתקו" אך סופם "מרה כלענה", כפי שמבטא היטה הקטע הבא:
"בכוכב הבא גר שתיין. היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה?" שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים, ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוּגוֹת.
"למה אתה שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי", התוודה השיכור, מרכין ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה."
(מתוך "הנסיך הקטן" / אנטואן דה-סנט אכזופרי).
הרחבה על כך ראיתי בספר "הגישה המוטיבציונית", המהולל בפי אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי.
וש. שפרה כותבת:
"השנאות במקרא כמעט תמיד צמחו מן הקנאה - שנאת שרה והגר, רחל ולאה, קין והבל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. אחד הסיפורים המרתקים הוא הסיפור של אמנון ותמר. נאמר שם במפורש "כי גדולה השנאה אשר שְׂנֵאה מאהבה אשר אֲהֵבָה" - אהבתו של אמנון נהפכת לשנאה. הגבול בין השתיים מטושטש. דוגמה נוספת, מורכבת ומופלאה, היא יחסי שאול ודוד, שהם יחסי אהבה-שנאה מובהקים.
כשמדברים על "שנאת אחים" כסיבה לחורבן המקדש כדאי לזכור כי שנאת אחים היא אולי מן הרגשות הבסיסיים ביותר בחיינו. השנאות הגדולות ביותר הן המשפחתיות, והדוגמאות שהבאתי מתוך התנ"ך יכולות להוכיח זאת. רק הקִרבה הגדולה ביותר יכולה להוליד שנאה גדולה".
http://musaf.bac.org.il/article/knaha-shnaha-ahabha-shnaha
על שנאת אחים כתבתי אף אני בעבר:
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0145_3.html
ועוד מאמר מעניין בנושא מאת אבינועם בן זאב, פילוסוף וסופר :
"בדומה לדעה קדומה, אהבה ושנאה הן סוג של עיוורון, סוג של התעלמות מהעובדות. כמו שאנטישמים אינם רואים את היהודי הספציפי שעומד בפניהם אלא דרך דעה מכלילה נגד כל היהודים, כך אוהבים או שונאים מתקשים להתייחס לעובדות שאינן מתיישבות עם מה שהם חושבים שהם יודעים.
המעבר בין אהבה לשנאה הוא בסך הכל מעבר בין הכללה להכללה, ולכן הוא יכול להיות חד ומהיר. ברגע שהתרגלתי להתייחס אל אשה אהובה בצורה מכלילה, התכנים יכולים להתחלף במהירות. מחקרים בנושא של דעות קדומות מצאו שקל לשנות דעה קדומה באמצעות דעה קדומה אחרת, אבל קשה מאוד למוטט את עצם החשיבה על פי דעה קדומה".