סיכום שמואל ב כא

קוד: סיכום שמואל ב כא בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: ברוריה בן-דוד (וייס)

אל:

פרק כא

בפרק כא נקרא על אכזריות רבה מצד אחד ולעומתה רגש רחמים ומסירות נפש של אם שכולה שאין כדוגמתה .

" ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים ". שלוש שנים היה רעב בארץ . דוד שאל בה ', כנראה

ע " י האורים והתומים לסיבת הרעב ומה הדרך להשיב את השובע לארץ . זהו האזכור האחרון במקרא על שאלה באורים והתומים . בספרי עזרא ב , סג ובנחמיה ז , סה כתוב : " עד עמד כהן לאורים ולתמים " הכוונה עד שיעמוד כוהן אשר יוכל לקרוא על פי דרישת ה ' באורים ותמים . מובן הביטוי הוא כמובן הביטוי " עד שיבוא אליהו " בלשון חז " ל . בפסוקים אלה מדובר על העתיד לבוא .

מה הייתה תשובתו של ה '?

סיבת הרעב נעוצה במעשי שאול וביתו " בית הדמים " , שהמית את הגבעונים על לא עוול בכפם .

ערי הגבעונים היו בנחלת שבט בנימין ( יהו ' ט יז ; יח כה - כח ) בקנאתו לבני ישראל

או לשבטו רצה שאול להפר את השבועה שנשבעו בני ישראל בימי יהושע ולהכות

כלומר : להשמיד את שארית הגבעונים . שאול המית אחדים מהם . יש סוברים כי שאול הרג גם את הגבעונים ששרתו במשכן בנב כשואבי מים וחוטבי עצים ( יהו ' ט כז ) בשעה שהמית את כהני נב והכה את העיר ( ש " א כב יח - יט ), בגלל מעשה זה רבצה עליו אשמה של שפיכות דמים . יש כאן רמז ליחסו של שאול לנכרים .

מה שאל דוד את הגבעונים?

מה דורשים אתם ממני כדי שיכופר עוון שאול , ואתם תברכו את עם ישראל וישים ה ' קץ לימי הרעב ?

מה תבעו הגבעונים?

דם תחת דם , אין אנו תובעים כופר ממון , ואין אנו תובעים שיומת מבני ישראל מישהו שאינו אשם ברצח הגבעונים , אלא רק מבית שאול . " האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל " ( פס ' ה ). רק בו באיש אשר חשב להשמידנו , עד שלא נראה עוד בכל גבול ישראל , הכוונה לשאול . הגבעונים רצו לנקום בצאצאיו . הם דרשו מיתת שבעת בני שאול .

באיזה מבחן קשה הועמד דוד ע " י תביעה זו?

אם לא יסגיר את משפחת שאול לגבעונים יעורר עליו את חמת העם שיאמרו , שדוד ממאן לכפר על חטא שאול וממיט שואה עלינו , ואם יתאכזר ויסגיר את בני שאול אויביו יאמרו שדוד השתמש בהזדמנות זו שניתנה לו ע " י הגבעונים להמית את אחרון הבנים ששרד

מבית שאול , ע " י כך לכלות את בית שאול שנאחזו בו המורדים במלכותו . אפילו מפיבשת הודה במרדנות שהייתה בבני המלך ( יט כט ). דוד הסכים לתביעתם .

את מי הסגיר דוד בידם?

את שני בני רצפה בת איה שילדה לשאול את ארמני ואת מפיבשת , אחד מבני רצפה נקרא בשם זה כשם בן יהונתן , וחמשת בני מרב בת שאול שילדה לעדריאל ( ש " א יח , יט ).

נאמר בני מיכל ולא בני מרב מכיוון שמיכל גידלה אותם כאילו היו בניה ( רד " ק ).

דוד עמד בניסיון ונשאר נאמן לשבועה שנשבע ליהונתן ( ש " א כ יד - טו ) ולשבועה שנשבע לשאול ( ש " א כד כא - כב ),. דוד חמל על מפיבשת בן יהונתן בן שאול .

כיצד התנקמו בהם הגבעונים?

הם הומתו בימי התחלת קציר השעורים בחודש ניסן . הגבעונים לא קברו אותם , אלא השאירו אותם על הסלע אשר שם הוקעו עד שהתחיל לרדת גשם . היה זה בניגוד לכתוב בספר דברים כא פס כג : " לא תלין נבלתו על העץ , כי קבור תקברנו ביום ההוא ".

כאשר ירד הגשם היה זה סימן כי נעתר ה '.

בצד מעשה האכזרי הזה אנו קוראים על גילוי רחמים ומסירות נפש . רצפה בת איה האם השכולה ראתה את בניה מוקעים ואינם מובאים לקבורה , מופקרים לעוף השמים ולחיית הארץ , לא יכלה להשלים עם גורל זה מה עשתה?

שמרה עליהם יומם ולילה במשך חודשים , " מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ".

בערך שבעה חודשים עד לירידת גשם ראשון . מניסן עד חודש חשוון פרשה שק כדרך שנוטים אוהל להיות לה למחסה מחום בשמרה על הגופות .

הגבעונים סירבו להרשות לקבור את המומתים ( בניגוד לחוקי התורה ), עד שירידת גשמים תהיה אות כפרה על חטאו של שאול . גם מעשה הגבעונים שהמיתו שבע נפשות על חטא שחטא אביהן הוא מנוגד לנאמר בתורה : " לא יומתו אבות על בנים " ( דברים כד טז ).

בספר שמואל מופיעים ת י אורים על אהבת הורים לבניהם :

אהבת חנה לשמואל .

צערם של אנשי דוד על בניהם השבויים : " כי מרה נפש כל העם איש על בנו ועל בנתיו " ( ש " א ל ו ).

דוד אהב את כל בניו אהבה עזה ( ש " ב יב טז ואילך ; יג ל - לא , לט ), אף את בנו הסורר אבשלום אהב אהבת נפש , אהבה המשתמעת גם מהקינה שנשא עליו ( ש " ב יט א ואילך ),

אהבת רצפה בת איה לבניה , לתיאור מסירותה אין אח ורע ( שמ " ב כא י ).

למי נודע על מסירות הנפש של רצפה ואיך הגיב?

לדוד , מסירותה של רצפה לבניה עשה רושם עז על דוד ונגעה ללבו , והוא החליט לכבדם ולקברם כבני מלכים יחד עם עצמות שאול ויהונתן שגם הם לא נקברו בקבר אבותם .

דוד מחל על כבודו של מלך והלך בעצמו ליבש גלעד לגמול חסד עם שאול ויהונתן בנו .

גם שאול ויהונתן היו מוקעים בפרהסיה לאחר מותם בשדה הקרב בגלבוע . בעלי יבש גלעד גדולי המקום וראשיו " גנבו אתם מרחב בית שן " ( פס ' יב ). נקט לשון גנבה , כדי לציין שעשו זאת נגד רצון הפלשתים תוך סיכון נפשם . את עצמות שאול ובניו העבירו מיבש גלעד ששם נקברו לאחר התבוסה בגלבוע ויחד עם שבעת המוקעים קברו אותם במולדתם , בנחלת בנימין בקבר קיש אבי המשפחה .

רק אחרי ששאול ובניו הובאו לקבורה בקבר אבי המשפחה נעתר ה ' והוריד גשם ושם קץ לבצורת ולרעב .

בסוף הפרק רשימות קצרות של קרבות עם הפלשתים , ועלילות הגבורה של גיבורי ישראל .

לאחר שנמצא דוד בסכנה רבה בקרב עם הפלשתים , נשבעו אנשיו כי לא יתנוהו עוד לצאת לשדה הקרב : " לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל " ( פס ' יז ) , כדי שביציאתו למלחמה לא יגרום לכיבוי נר ישראל . משל למות המלך המנהיג את העם ומאיר את דרכו .

" נר ישראל " הוא כינוי לדוד ומלכותו , ואילו דוד עצמו מייחס את הכול לה ': " כי אתה נירי ה ', וה ' יגיה חשכי " ( כב כט ).

עבודה בכתב

1 ) מה הייתה סיבת הרעב ?

2) מה תבעו הגבעונים ?

3) באיזה מבחן קשה הועמד דוד ? ומה החליט לעשות ?

4) כיצד התנקמו הגבעונים בבני שאול ?

5) על איזה מעשה של רחמים ומסירות נפש אנו קוראים בפרק ?

6) למי נודע על המעשה וכיצד הגיב ?