בין דת לפסיכולוגיה – הפנטזיה לפי לאקאן

קוד: בין דת לפסיכולוגיה – הפנטזיה לפי לאקאן בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

בין דת לפסיכולוגיה – הפנטזיה לפי לאקאן

[ י שעיהו כט8: "והיה   כאשר יחלם  הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו  וכאשר יחלם  הצמא והנה שתה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון"]

מה קורה כשדת ופסיכיאטריה או פסיכולוגיה נפגשות? ברוב המקרים הן מבטלות זו את זו ועל-כן קשה עד בלתי אפשרי להכריע ביניהן. ואולם במאמר זה אנסה לבחון את האמונה הדתית דרך הפריזמה של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, תוך ניסיון נואש להימנע ככל היותר משיפוטיות ולהתמקד באיבחון התופעה. כאן אתייחס בעיקר לאמונה הנוצרית, משום שהדברים שאומר הולמים אותה יותר, אולם תופעות דומות מוכרות גם בדתות אחרות, כולל היהדות.

בנושא עסקו כבר בעבר [1], אולם אני רוצה להציע זווית ראיה אחרת.

הנושא שאעסוק בו הוא פנטזיה. באופן מיידי ניתן לראות כי בנצרות תופעת הפנטזיה מפותחת: כאלו הם נפילות האקסטזה שניתן לראות ביו-טיוב, "הדיבור בלשונות" – מונח שמופיע כבר בברית החדשה ולרוב הוא מציין דיבורי ג'יבריש, אקסטטיים גם כן, כביכול (או למעשה. כן, תמיד צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות הזו) בהשפעת "רוח הקודש", פעולות ריפוי ו"גירוש שדים" ועוד.

למעשה, לדעתי ניתן לכלול בפעולות פנטזמתיות אלו גם את התפילה, שהרי היא בעיקר פעולה דמיונית המתרחשת בין המתפלל ובין עצמו. הרחבתי על כך במקום אחר [2] ולא אפרט יותר כאן. התפילה כמובן משותפת לדתות כולן.

אם להתייחס ליהדות, רובד הפנטזיה יכול לכלול אמונה בניסים תנ"כיים כמו גם באגדות תלמודיות ואחרות כפשטן, דבר נפוץ ביותר, ועד אמונה במקובלים וקדושים שונים בני זמננו.

 

אך נחזור לנצרות:

באתר אנטי-משיחי – שעל כן צריך לקחת את הנאמר בו בעירבון מוגבל – מובא מאמר [3] בו אבחון קליני של האמונה המשיחית הנוצרית, ובו בין היתר הדברים הבאים:

הסימפטומים החיוביים הנלווים לאמונה המשיחית הם:

א. אומניפוטנטיות - תחושת כל יכולות, אשלייה של המשיחי שהוא בעל כוח מאגי יוצא דופן, הנותן לו שליטה על רוחות, שדים ואיתני הטבע.

ב. אקולליה - גילוי פסיכוטי המתבטא ביצירת שפה דמיונית שאינה קיימת –"לשונות" – וחזרה עליה באופן כפייתי.

ג. אקופרקסיה - העוויות מבע פנים ותנוחות גוף כתוצאה של כניסה לטראנס פסיכוטי, המגיע אף למצבי התעלפויות או תרדמת.

ד. דלוזיות ניהיליסטיות - גילויים פסיכוטיים הכוללים הזיות ויזואליות ו/ או אודיטוריות של גירויים או ישויות שאינם קיימים במציאות האובייקטיבית.

ה. מחשבות יחס - חשיבה פאראנואידית הכוללת התעסקות יתר בעצמי על חשבון הסביבה תוך כדי האדרת האגו עד מצב של נרקיסיזם.

ו. הזיות סוף העולם - חשיבה פאטאליסטית הגורסת כי בקרוב יגיע העולם לקיצו ואין בידי האנושות דבר על מנת למנוע זאת.

ז. פסבדו נבדלות - אמונה מעוותת וחולנית המחלקת את האנושות לקטיגוריות של "גזע עליון" שהוא כל מי ששייך לכת ו"גזע נחות"- כל מי שנמצא מחוצה לה.

ח. היפומאניה - מצב רוח מרומם ללא בסיס מציאותי, נטייה לרוגז כאשר הסביבה אינה מקבלת את האמונה, הערכה עצמית מוגזמת, שגעון גדלות, צורך מופחת בשינה, דיבור יותר מן הרגיל, מחשבות דוהרות, שינוי פתאומי של נושאים תוך כדי שיחה, נסערות וחוסר מנוחה.

 

המכנה המשותף של רוב אם לא כל הקטגוריות המוזכרות כאן הוא פעולת הדמיון, כלומר הפנטזיה. נבחן אם כן מה יש ללאקאן לומר על מושג זה (דרך ז'יז'ק).

מתוך (ציטוט ישיר בקפיצות ניכרות): "לחלום בהקיץ" – מושג הפנטזיה בין תיאוריה לקולנוע על פי סלבוי ז'יז'ק – אורן רוברטס [4]:

פנטזיה – בין המציאות לממשי:

בכתיבתו של ז'יז'ק, פנטזיות נוכחות בכמה מישורים: מפנטזיות לא מודעות וחלומות בהקיץ של האינדיבידואום, דרך יצירות אמנות כמו סרטים וכלה במערכות אמונה שלמות.

על פי לאקאן, מבנה הקיום האנושי מורכב משלושה מערכים או סדרים מהותיים – הדמיוני, הסימבולי והממשי – הפועלים כשדות המשפיעים עלינו ומצויים במתח מתמיד.

הסדר הסימבולי מזוהה עם ממד המסמן של השפה ותפקידו בהבניית המציאות, וככזה הוא מושתת על מערכת של הבדלים טהורים... ידוע גם בתור ה-אחר הגדול.

השפה היא הכלי של העברת מידע מדור לדור, היא המורישה לנו את החוק, חוק האבות. ומכאן, שהסימבולי מזוהה גם עם "הפונקציה האבהית" או "שם האב".

אליבא דלאקאן, המשלב הדמיוני מציין את הקשר של הסובייקט לדימויים ולמופעים, ובפרט לדימוי המראה שלו עצמו ולהזדהות הפרובלמאטית עמו, היוצרות את הישות של האגו. הסדר הדמיוני הוא ממלכת המופעים המשטים בנו, הכוללים תמיד ממד של אשליה והטעייה.

ההיחלצות מממד זה יכולה להיעשות רק באמצעות הפנייה לממד הסימבולי של המציאות, ולכן מבקש לאקאן להתמקד בתפקוד ובאפקטים של הממד הסימבולי כמבנה לשוני.

הממשי – ואל לנו לבלבל אותו עם ה"מציאות" כפי שאנו מכירים אותה – הוא תוצר הלוואי האינהרנטי של הסימבולי. הוא מתייחס למה שהסימבולי חייב לסלק בעת היווצרותו. עבור לאקאן, לשפה יש ממד ממית. על מנת שמילה תסמל דבר מה, היא חייבת להעלימו... לאור זאת, נוכל להגדיר את הממשי כשארית המתנגדת לתהליך הסימול.

את כל פועלו של ז'יז'ק ניתן לראות כהרחבה של ניסוחים של לאקאן את הממשי, ובחינת האפקטים המתעתעים שלו. ז'יז'ק מעניק לממשי סינונימים רבים. הוא מתייחס אליו לחילופין כגרעין הקשה, אנטגוניזם, הטראומטי, הבלתי אפשרי, מבוי סתום, דחף מוות, האתי והחירות.

הביקורת על הפוסט-מודרניזם מתמקדת בהתרחקותו של זה מן הממד של המציאות, שלאקאן מכנה הממשי, לטובת תפיסה שלה כסימבולית גרידא.

הממשי מוגדר אצל ז'יז'ק ולאקאן כבלתי-אפשרי, משום שאי אפשר לדמיינו או ללכוד אותו בתוך הרשת הסימבולית... חוסר האפשרות להצביע על מקומות אלה באמצעות השפה מעידה על איכותו הטראומטית של הממשי.

הפנטזיה היא בגדר ניסיון להתמודד עם גרעין ממשי בלתי אפשרי, "אנטגוניזם טהור".

הממשי, בניגוד ל"דבר כשלעצמו", לא נמצא מעבר לתפיסה הפנומנאלית, אלא נקלט דרך הסתירות המתגלות בחוויית המציאות שלנו... כלומר, הממשי קיים רק בנבדלותו מן הסימבולי.

הפעולה הפרדוקסלית של הממשי נוצרת בשל הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינו לבין ההתענגות. על ההתענגות אומר לאקאן שהיא העצם היחיד הידוע לפסיכואנליזה. ההתענגות היא המונח שהמציא לאקאן להנאה מחוסר הנאה. זהו דחף אידיוטי, לא מודע וממית, החג ללא הפסק מסביב לאובייקט נעדר, כלומר הריק של הממשי שלא סומל. ההתענגות היא הסבל שמסב לנו הניסיון להשיג את האובייקט הבלתי אפשרי, שהסימבולי מטיל עליו איסור. אובייקט זה זכה לכינוי אובייקט קטן a.

הפנטזיה חותרת תחת הניגוד הסטנדרטי בין "סובייקטיבי" ו"אובייקטיבי" – היא לא "אובייקטיבית" (לא קיימת בנפרד מתפיסות הסובייקט) ולא "סובייקטיבית" (ניתנת לרדוקציה לאינטואיציה שנחווית בתודעה של הסובייקט). היא האובייקטיבי הסובייקטיבי – הדרך שבה דברים באמת נתפסים על ידינו גם אם אנחנו לא מודעים לכך.

לניתוחו (של ז'יז'ק), המטריקס היא שוות ערך ל-אחר הגדול, כמכונה של פיקציות סימבוליות.

עלינו לעמוד על האמביוולנטיות היסודית והשערורייתית של הפנטזיה:

הפנטזיה אינה רק אמצעי מילוט מן המציאות אל עולם פנימי של הגשמת משאלות, כפי שנהוג לחשוב. להפך, המציאות קשורה בטבורה אל הפנטזיה... הפנטזיה ממסכת על הבקיעים האימננטיים לסדר הסימבולי, אשר בשל טבעו השרירותי של המסמן הוא חסר לכידות... הממשי הוא השם שניתן לסדקים והרווחים המאפיינים כל מערך חברתי... הפנטזיה מעלימה מן העין והמודעות את החללים של הממשי, באמצעות הפיכתו של הריק למעין מסך חלק, שעליו יכולים סובייקטים להקרין את התשוקות והפחדים שלהם, הסובבים סביב אותו ריק, ובכך ליצור בשבילו אשליה של מלאות.

הפנטזיה מאפשרת לנו לנהל חיים של משמעות בתוך הסדר הסימבולי, בהעניקה לו מראית של הרמוניה ושלמות. [שלושת השורות האחרונות חשובות ביותר לענייננו]

המבנה של טבעת מוביוס, החביב כל כך על לאקאן וז'יז'ק, מבהיר לנו את הקשר הייחודי בין פנטזיה ל"מציאות"... אי אפשר ליצור בה הבחנה מוחלטת בין הצד הפנימי לחיצוני.

המימרה הלאקאניאנית כי "אין יחס מיני" – משמעותה של הצהרה פרובוקטיבית זו אינה שאקט הסקס אינו קיים, אלא שהוא אינו אפשרי כהצהרה סימבולית... המיניות, אפילו שאנו חווים אותה רק דרך הסדר הסימבולי, היא נקודת הגבול שלו, שבה המשמעות נשברת, ולכן לא קיים יחס מיני... מכיוון ואין צורה סימבולית ליחס הולם בין המינים, כל מערכת יחסים חייבת להיות מתוחזקת על ידי תוסף פנטזמטי... כלומר, לטענת ז'יז'ק, בני זוג מתייחסים זה אל זה אך ורק דרך גורם שלישי – הפנטזיה.

[מצד הממשי - ] זוהי מקבילה מושלמת להגדרה שנתנו לפנטזיה: מסך, או מסגרת, שהתבוננות בעדם מסתירה מאיתנו את ריק הממשי... הממשי, אם כן, הוא לא הרפרנט שנועד להיות מבוית על ידי מסך הפנטזיה אלא במובן מסוים, הוא המסך עצמו, האספקלריה המעוותת כבר-תמיד את האופן שבו אנו תופסים את המציאות "שם בחוץ".

נכון הדבר, שהפנטזיה לא מעבירה את הממשי מבלי "לסלפו", אך הפרדוקס של הממשי הינו שהוא יכול להופיע רק בצורתו המסולפת.

לאקאן היה סבור, שהגישה היחידה שלנו אל הממשי היא דרך החלום. (והחלום מקביל לחלוטין בנקודה זו לפנטזיה). ז'יז'ק מפתח טענה זו וגורס כי על מנת לשבור את החלום האידיאולוגי שבו אנו שבויים, עלינו להתעמת עם הממשי של תשוקתנו המבטא עצמו בצורת הבדיה – החלום, המשחק, ולענייננו, הפנטזיה.

האמביוולנטיות של הפנטזיה: כיצד ייתכן שתפקידה של הפנטזיה הוא להסתיר מאיתנו את הידע אודות הממשי, על מנת שנאמין בערכה של המערכת הסימבולית ונחיה עמה בשלום, ובאותה עת, היא דרך המלך אל מה שאינו אלא ריק – הממשי וההתענגות הדבקה בו? הסיבה לכך היא שהפנטזיה היא בעלת ממד פרדוקסלי מהותי.

 

דיברנו, אם כך, על תחושה של מלאות שמספקת הפנטזיה. התחושה הזו מאפיינת כל אדם דתי, אך שוב, נראה שהיא מאפיינת ביותר את האדם המשיחי. כל אדם משיחי שתדבר איתו יתאר לך את ה"מלאות" ואת ה"שפע" שהוא חווה. נוספת לזה תחושת ההרמוניה והמשמעות, שאף היא כמובן משותפת, בדרך כלל, לכל אדם דתי. המשיחי בדרך כלל ידבר איתך על "התכנית האלוהית" של אלוהים במיוחד עבורו, מלבד התכנית ההיסטורית הכוללת. (במונחים חילוניים אולי נכנה זאת מימוש עצמי).

ודיברנו גם כן על חללים במציאות, שהפנטזיה באה לחפות עליהם. חללים אלה אפשר לראות בסתירות הרבות הקיימות בין התנ"ך ובין עצמו ובין הברית החדשה ובין עצמה, בין התנ"ך ובין הברית החדשה ובין שניהם ובין המציאות, החיים בשטח. תקצר היריעה לפרט את כל אלה וגם אין זה המקום. ואולם, האדם הדתי, המשיחי כמו היהודי, לומד להסיט עיניו מסתירות וחללים אלה, בשם הפנטזיה.

ושוב, אין אני בא לשפוט ולפסול. ראינו גם שאין כלל יחס מיני ללא פנטזיה ואהבה בין בני הזוג היא יסוד חשוב ביותר בקיום המין כמו גם לאושר בחיים (ואהבת האל נמשלת לה, גם ביהדות, ובודאי שבנצרות יסוד האהבה מודגש). ייתכן שכלל איננו מסוגלים לחיות ללא פנטזיה. אולי היא אפילו חיובית? אולם לי נראה שכדאי מאוד לצמצם אותה, מעצם העובדה שהיא אשלייתית ומטעה.

כך גם, אני קורא עתה סדרת ספרים על מיתוסים מעמים שונים (היוונית, היהודית, ההודית, הסינית, היפנית, האינדיאנית, הכנענית, המצרית ועוד. בהוצאת מפה) והמכנה המשותף של כולם הוא פעולת דמיון מוגברת ביותר. אינני יודע אם העמים הקדמונים באמת האמינו למה שהם סיפרו, אך בכל אופן זה מה שהם סיפרו. זה היה העולם הפנטזמטי שלהם. כך העולם הוא בדומה לאדם: בתחילת ימיו גדול החלק המוקדש לדמיון ולפנטזיה, ואולם עם התבגרותו הוא צריך לפנות מקום ל"עיקרון המציאות" (במונחים של פרויד). וכך אכן קרה גם עם העולם, אט-אט, עד להפצעתו של המדע האמפירי שהוביל אותנו עד הלום.

זוהי אם כן ההצעה שלי למחקר, שעדיין צריך לפתח אותה וגם להראות את המורכבות שלה, אינני חותם דבר.

ובנימה אישית, אינני אומר שעלינו לוותר על האל, אבל אולי כדאי שהאל שלנו יהיה ריאליסטי ורציונאלי יותר.

 

לסיום, אפשר לראות את הדברים גם אחרת:

כך, למשל, בפרק החמישי נכתב: "יש לתפוס את הפנטזיה לא כמכשול דמיוני שיש לחצותו, אלא דווקא להזדהות עמו".

גם המבוגרים לא מבטלים את הפנטזיה, כמדומה, אלא מנתבים אותה ליחס המיני, הנמשל, כאמור, ליחס לאל. כלומר מול הרציונליות ניצב יחס של אהבה. אך בכל אופן יש להיות מודעים לכך שזהו היחס ולא לחפש בו מה שאין בו.

---

[1] ראו: יצחק בנימיני "פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן"(רסלינג, 2007(.

רפאל זגורי-אורלי, השאלה על הנצרות ועל האוניברסליזם: על ספרו של יצחק בנימיני "פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן"(רסלינג, 2007(:

http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1201170255/1201756248

ומביא למשל: "בנצרות הפאולינית הפניית האנרגיה האלימה חוזרת לרוב לעבר האני במקום הפנייתה החוצה: העל-אני 'הנוצרי' דורש מהאני שלא להפנות את האנרגיות הסאדיסטיות כלפי חוץ, אלא לאהוב את הרֵע. למעשה, הוא מוביל להפניית האנרגיה הסאדו-מזוכיסטית כלפי פנים, כנגד האני. בכך אנו סוגרים מעגל לגבי ההיבט המזוכיסטי של ריטואל סעודת האדון: הקהילה מרסנת את האנרגיות התוקפניות בין בני הקהילה ומווסתת אותן לעבר אהבה ביניהם המספקת את הצורך הקהילתי. עם זאת, האנרגיה הקהילתית האלימה אינה יכולה להיעלם, והיא מופנית לעבר המשיח עצמו באוכלם אותו, ולמעשה — את הקהילה. במסגרת 'הזדהות מזוכיסטית' זו משתקפת הקהילה בדמותו של אדונה ישו ולהפך — דמותו של ישו משתקפת בתפיסת הקהילה את עצמה". (עמ' 186)

ובבלוג של בנימיני:

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15487&blogID=303

וכן: סלבוי ז'יז'ק, הסובייקט שאמור להאמין: הנצרות בין פרברסיה לחתרנות, רסלינג, 2004.

[2] הוסרל והתנ"ך: האקט הפנומנולוגי של התפילה:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a01_3.html

[3] "צריחת השפויים" - האמונה המשיחית בראי הפסיכיאטריה:

http://www.xmessianic.co.il/?CategoryID=177&ArticleID=334

[4] רוברטס, אורן, "לחלום בהקיץ" – מושג הפנטזיה בין תיאוריה לקולנוע על פי סלבוי ז'יז'ק, חיבור לתואר מוסמך באוניברסיטת תל-אביב, 2008.

סיכומי המלא:

https://docs.google.com/file/d/0B1TVpSbsBhT5ek5veUZxUUFDYk0/edit

עבודה אחרת שלי המסכמת את לאקאן דרך ניתוח סרט:

https://docs.google.com/document/d/1J0o1IBCzVhz3sLYRiVTWQw3n_Os3qpXo_J2QdbKRqFg/edit