עדר כבשים וזאב בודד

קוד: עדר כבשים וזאב בודד בתנ"ך

סוג: משל

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

למראה תמונה שגרתית של המון חרדי זהה לעצמו עלתה בי המחשבה הנדושה שזה ממש ביטוי לעדר כבשים הטבעי. והנה, עם ישראל הרבה פעמים מומשל לעדר, כמו למשל:

ישעיהו מ11: "כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל".

אך מה הנמשל של עדר? בעיקר חוסר אינדיבידואליות.

ומיהו היפוכו ואויבו הגדול של עדר הכבשים? כמובן הזאב. כמו למשל:

ירמיהו ה6: "על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם נמר שקד על עריהם כל היוצא מהנה יטרף כי רבו פשעיהם עצמו משבותיהם".

אך מה הנמשל של זאב? הוא כמובן טורף, אך מיוחד לו דווקא, לפחות כיום, הביטוי "זאב בודד".

כלומר, האויב הגדול של העדר זו האינדיבידואליות!

(ואגב, זה מזכיר לי גם את הפסוק על נביאי ישראל, ההולכים בודדים במקומות שוממים: יחזקאל יג4: "כשעלים בחרבות נביאיך ישראל היו").

והמטאפורה הזו קיימת ביותר גם בברית החדשה, למשל:

מתי 7 15: השמרו לכם מנביאי השקר הבאים אליכם בלבוש כבשים ובקרבם זאבים טרפים המה

מתי 10 16: הנה אנכי שלח אתכם כשלח כבשים בין זאבים לכן היו ערומים כנחשים ותמימים כיונים

אז האמנם אינדיבידואליות היא סכנה?

כאן רציתי לכתוב סיפור קצר להמחשת הרעיון, אך אוותר עליו בינתיים. תחת זאת אביא [שוב!] מדברי הרב שג"ר בספרו החדש "לוחות ושברי לוחות", שאני קורא עכשיו ומדבר בדיוק על נקודה זו ושולל אותה:

"הניגוד בין עצמיות לחברה מקביל לניגוד שבין פנימיות לחיצוניות. מגע עמוק עם העצמי, עם האמת שלי ועם כנותי האינטימית – וממילא עם אלוקיי, מחייב ריכוז פנימי, ואת היותי שרוי בתוך עצמי בשלווה ובבדידות..." (עמ' 250). (ועוד הרבה כגון זה).

וכן הוא מביא מדברי הרב קוק ב"חדריו", עמ' כד': "אין אדם קונה שום מעלה, כי אם מתוכיותו, מעצמותו המהותית הפנימית, ולא ממה שבא לו מבחוץ, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמיתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות האושר, והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא, שכל אחד משיג מהתורה והמצוות, רק מה שצפון בפנימיותו" (עמ' 265).

הנה אם כן יש המעודדים אינדיבידואליות דווקא, גם בתוך הדת. (אך זאת בלי להגיע למצב השלילי של "אדם לאדם זאב", כמובן...).

ומי ייתן ויתקיים בקרוב: ישעיהו יא6: "וגר זאב עם כבש".