עבודת אלילים - בראי הפסיכולוגיה

ט יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ--לְמַעַן יֵבֹשׁוּ. י מִי-יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. יא הֵן כָּל-חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם; יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ, יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד. יב חָרַשׁ בַּרְזֶל, מַעֲצָד, וּפָעַל בַּפֶּחָם, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ; וַיִּפְעָלֵהוּ, בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ--גַּם-רָעֵב וְאֵין כֹּחַ, לֹא-שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף. יג חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת. יד לִכְרָת-לוֹ אֲרָזִים--וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ-לוֹ בַּעֲצֵי-יָעַר; נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל. טו וְהָיָה לְאָדָם, לְבָעֵר, וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם, אַף-יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם; אַף-יִפְעַל-אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד-לָמוֹ. טז חֶצְיוֹ, שָׂרַף בְּמוֹ-אֵשׁ, עַל-חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע; אַף-יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר. יז וּשְׁאֵרִיתוֹ, לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ; יסגוד- (יִסְגָּד-) לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ, וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו, וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה. יח לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ: כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם. יט וְלֹא-יָשִׁיב אֶל-לִבּוֹ, וְלֹא דַעַת וְלֹא-תְבוּנָה לֵאמֹר, חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ-אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל-גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל; וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד. כ רֹעֶה אֵפֶר, לֵב הוּתַל הִטָּהוּ; וְלֹא-יַצִּיל אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר, הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי.

תופעת עבודת האלילים נראית לנו חסרת הסבר הגיוני: כיצד יסגוד האדם למעשה ידיו? האין תבונה בו? תשובה אחת ניתן לראות אולי דרך הסתכלות בתיאוריית "אובייקט המעבר" של דונלד ויניקוט:

בספר "אישיות: תיאוריה ומחקר" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך א', עמ' 211, נכתב:

"אופייני לשלב זה קיומו של אוביקט מעבר. זהו חפץ שהתינוק בוחר בו ויש לו משמעות מיוחדת עבורו. וויניקוט הגדיר אוביקט זה כ"רכוש הלא-אני הראשון"... התינוק לוקח אתו את החפץ (שמיכה, דובון וכדומה) לכל מקום, מחבק אותו או מכה אותו, ונראה שהוא מקבל סיפוק רגשי מיחסיו עם האוביקט...
ויניקוט משער, שהחפץ שהתינוק בוחר בו מהווה בשבילו תחליף חלקי לדמות האם, ומקל עליו את הפרידה ממנה, למשל בשעת שינה...
בבגרות קיימים ביטויים אחרים לשטח האשליה: באמנות, באמונה הדתית וגם במצבים פסיכופתולוגיים".

עבודת אלילים, אם כך, יכולה להיראות כהיצמדות לאובייקט מעבר מפותח לשם קבלת ביטחון מדומה.