על עבד ה' בישעיה נג

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

על עבד ה' בישעיה נג:

נקרא תחילה את הפסוקים במלואם:

ישעיה פרק נב-נג:

יג הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.  יד כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.  טו כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם:  כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.

 א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה.  ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ.  ג נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.  ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.  ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.  ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.  ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ.  ט וַיִּתֵּן אֶת-רְשָׁעִים קִבְרוֹ, וְאֶת-עָשִׁיר בְּמֹתָיו; עַל לֹא-חָמָס עָשָׂה, וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו.  י וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח.  יא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל.  יב לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

 

ובכן, על המשיח (או על ישראל/עבד ה' הסובל) נאמר - ישעיה נג ג: וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ.

משיח מסתיר את פניו, הוא לא חושף את פניו האמיתיות. מדוע? אולי כי 'אין להביט בפני רשע' (מגילה כח א) והדור רשע, אולי זה הדור הממוכן שלנו ששכח מהי אנושיות. 'דור שכולו חייב' (סנהדרין צח א).

זה הדור שעליו כנראה נאמר במשלי ל:

11 דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת־אִמּוֹ, לֹא יְבָרֵךְ׃ 12 דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ, לֹא רֻחָץ׃ 13 דּוֹר מָה־רָמוּ עֵינָיו וְעַפְעַפָּיו, יִנָּשֵׂאוּ׃ 14 דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים, מֵאָדָם.

בכך הוא מחקה אל דרכי ה':

חבקוק א 13: טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל־עָמָל לֹא תוּכָל.

לכן הוא מקבל ייסורים (באהבה) כבתחילת הפסוק (נג ג):

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי.

וכן המשכו:

ד אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה.  ה וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ.  ו כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ.  ז נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו.  ח מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח, וְאֶת-דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ:  כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ. 

מכיוון שעולם השקר אף הוא יודע בקרבו מה האמת הוא רודף את עבד ה' ומנסה 'ליישר' אותו, 'להחזיר אותו למוטב' בעיניהם, להכניסו למיטת סדום שלהם. והוא כעניין שנאמר:

תהילים סט כט: כִּי־אַתָּה אֲשֶׁר־הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל־מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ.

ובאופן מופלא ייסוריו משמשים אכן כפרה לדור כולו. זהו מוטיב ייסורי הצדיקים המכפרים, כדוגמת: "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז:ב, תענית כד:ב).

אך התמונה מתחילה דווקא בעלייתו:

ישעיה פרק נב-נג:

יג הִנֵּה יַשְׂכִּיל, עַבְדִּי; יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ, מְאֹד.  יד כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים, כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ; וְתֹאֲרוֹ, מִבְּנֵי אָדָם.  טו כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים, עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם:  כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם, רָאוּ, וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ, הִתְבּוֹנָנוּ.

א מִי הֶאֱמִין, לִשְׁמֻעָתֵנוּ; וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל-מִי נִגְלָתָה.  ב וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו, וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה--לֹא-תֹאַר לוֹ, וְלֹא הָדָר; וְנִרְאֵהוּ וְלֹא-מַרְאֶה, וְנֶחְמְדֵהוּ. 

בשלב מסוים יצליח עבד ה' להיחלץ מציפורני הרשע, אף שהוא כבר בגדר ז"ל. הוא יצבור חוכמה רבה ויפעלו בו נפלאות. הוא יעלה כיונק – 'ענף רך היוצא מהאילן' (מצודת ציון), ומוסיף: 'לפני בא לו הגדולה ההוא עלה כענף היוצא מן האילן שאין לו יניקה מן הקרקע אלא מן האילן רצה לומר לא היה לו השפעה אחרת' (מצודת דוד). ואולם הוא גם כשורש, נטוע באדמתו, אלא שארצו 'שינתה את פניה', כמאמר השיר. בנוסף, ראוי לשים לב למילה יונק, המזכירה את פעולה היניקה התינוקית ומופיעה רבות אף בקבלה.

והמלכים יראו ויתבוננו, כפי שנאמר קודם לכן:

ישעיה נב ח: קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ, בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.

אז יתגלו 'הפנים האמיתיות' ותהיה גם הארת פני ה'.

הדבר מתאים לדימוי העץ וההצלחה בפסוקים הידועים:

ישעיהו פרק יא

 א וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.  ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה.  ג וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.  ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.  ה וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו.  ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.  ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.  ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.  ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:  כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.

החוטר המתואר לא מביט למציאות, אלא מציאותו היא האמונה. משם נשימתו, היא המחייה אותו. והאמונה נמצאת באזור החלציים, הגברות, כפי שמצאנו באליהו, באיוב, ובמקומות נוספים. ומוטיב הריח מופיע אף בפסוק נוסף שקושר למשיח, אף כי רק בהשאלה:

איכה ד כ: רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.

כמו כן אנו רואים שהוא רך לרכים אך תקיף כלפי הרשעים. הוא שומר מוצאי פיו.

כך גם תמונת ההצלחה בסוף ישעיה נג:

י וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ, הֶחֱלִי--אִם-תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים; וְחֵפֶץ יְהוָה, בְּיָדוֹ יִצְלָח.  יא מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ, יִרְאֶה יִשְׂבָּע--בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי, לָרַבִּים; וַעֲו‍ֹנֹתָם, הוּא יִסְבֹּל.  יב לָכֵן אֲחַלֶּק-לוֹ בָרַבִּים, וְאֶת-עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל, תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ, וְאֶת-פֹּשְׁעִים נִמְנָה; וְהוּא חֵטְא-רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ.

אורך ימים כעניין שנאמר:

תהילים כא ה: חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים, עוֹלָם וָעֶד. (וכן כל המזמור הזה).

וכן תהילים צא טז: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ, בִּישׁוּעָתִי. (וכן כל המזמור ובכלל הרבה ממזמורי תהילים).

מה שאני מתקשה להבין הוא מהו " אם תשים אשם נפשו "? ראשית מהו האשם הזה? האם חטא? שהרי – קהלת ז כ: כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא. אפילו עבד ה'. והוא העניין הנאמר בתהילים מט ח: אָח, לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ. וכבר כתבתי שיש לקרוא כאן כנראה – יִפָּדֶה , עם טעם מפסיק אחרי מילה זו. כלומר – אולי לשים אשם משמעו כמו לתת כופר? גם רש"י, שמפרש מעניין זה, לא ברור בנקודה זו: "אם תשים אשם נפשו וגו' - אמר הקב"ה אראה אם תהא נפשו נותנת ונמסרת בקדושתי להשיבה לי אשם על כל אשר מעל אגמל לו גמולו ויראה זרע וגו' אשם זה לשון כופר שנותן אדם למי שחטא לו (אמינד"א בלע"ז) כענין שנאמר בפלשתים אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם".

ואולי האשם המדובר הוא, כפשוטו, מסירות הנפש שתוארה קודם לכן. אז למה ' אם '? הרי זו עובדה קבועה. ובכלל האם המציאות המתוארת כאן היא מותנית? אמנם ישנן נבואות מותנות – אם יעשו כך יקרה כך ואם לא אז לא, אבל כאן נראה שמתוארת תמונה סופית. נראה ששאלה זו מתחברת לשאלה הגדולה של ידיעת ה' ובחירת האדם, הכול צפוי הורשות נתונה, ובחירה זו לא נשללת אף מעבד ה'! וכן בתלמוד (סנהדרין צח א) מתנים את ביאת המשיח, למשל: 'זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה'.

אוסיף ואומר, שלדעתי הנבואה הזו מתארת כן את המשיח, והיא מתארת את ישראל רק בדרך משל (או כהתגוננות מפני הנוצרים). ובכל אופן, אם בישראל מדובר (כפי שאכן מובן מההקשר ומנבואות 'עבד ה'' הנוספות), כי אז ההצלחה שלו יכולה להיות מושווה לצמיחת ישראל המופלאה היום, המפליאה כל אדם. 'אתחלתא דגאולה' כדברי הרב קוק. ועם זאת, החטא המדובר יתכן והוא שעבוד הפלסטינאים.

דבר שני שאני מתקשה להבין הוא מהו " ועוונותם הוא יסבול "? האם גם לאחר הצלחתו הוא נושא את עוונות הכלל? אם כך, איפה הצדק? והדבר אף סותר פסוקים אחרים כמו הסיומת של נבואת ישעיה (ואין זה משנה באמת אם זה הראשון או אם יש שני, לענייננו) יא י: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, שֹׁרֶשׁ יִשַׁי, אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.

נראה שנצטרך לחכות ולראות...

(וכל זה בלי מילה אחת על הנצרות...).