מאת: חגי הופר
נכתב ב: 19:34:28 10.04.2011, כתוספת/תגובה ל: ישעיהו סג
האם אלוהים מתעה אותנו? האם הוא עשוי להתעות אותנו?
לפי פסוק זה נראה שכן.
נבחן את הדבר גם אצל דקרט:
ספרו של דקרט "הגיונות – על הפילוסופיה הראשונית" (מצרפתית: דורי מנור, ת"א: ידיעות אחרונות, 2006) מכיל שישה הגיונות, נפרטם:
א. אין לסמוך על עדות החושים, שכן יש את דוגמת המשוגע, שנתוניו אינם אמיתיים, או החלום, ובקיצור – יתכן שקיים "מלאך זדוני" (עמ', 50) שמטעה אותי.
ב. הודאות היחידה שאני יכול להשיג, אם כך, היא עובדת קיומי בזמן שאני חושב עליה; "אני חושב משמע אני קיים" (המשפט בניסוחו זה מופיע בספרו הקודם "מאמר על המתודה", שספר זה מסביר ומרחיב).
ג. השעווה נמסה ומשנה צורה ומאבדת את כל תכונותיה שנקלטו קודם בחושים, ובאותו אופן אנשים שנראים מהחלון במעיליהם וכובעיהם יכולים להיות גם מכונות עם קפיצים, אבל האידיאות של הדברים קיימות – מחשבה אפלטונית לגמרי. עתה, מכיוון שיש בי את אידיאת האל האין-סופי מכאן שהוא קיים, אחרת מנין אידיאה זו באה למוחי? – "ויש אפוא להסיק בהכרח, כי מתוך כך בלבד שאני קיים, וכי האידיאה של יש מושלם בתכלית (כלומר, של אל) מצויה בי, קיומו של אל מוכח בוודאות ברורה מאוד" (עמ' 89).
ד. מכיוון שהאל מושלם הוא לא מטעה אותנו:
"שכן, ראשית נוכח אני לדעת שאין זה אפשרי שאי-פעם יטעה אותי, הואיל ובכל הונאה גניבת-דעת יש משום אי-שלמות. ואף-על-פי שנדמה כי היכולת להוליך שולל היא סימן לחריפות, או לכוח, הרי עצם הרצון להוליך שולל מעיד בלא-ספק על חולשה או על זדון, ומכאן אי-אפשר שיימצא באל" (עמ' 93).
ה. על כן בחשיבה נכונה אני יכול להגיע לידיעה מוחלטת: "והרי ידוע לי כבר שאינני עלול לטעות בשיפוטים שאת טעמיהם אני יודע באופן בהיר" (עמ' 114).
ו. הנפש קיימת גם מבלי הגוף והיא מובחנת ממנו: "היות שמצד אחד יש לי אידיאה בהירה ומובחנת של עצמי באשר הנני אך ורק דבר שחושב ולא מתפשט, ושמצד שני יש לי אידיאה מובחנת של הגוף באשר הוא דבר מתפשט בלבד ואיננו חושב, הרי אין כל ספק בכך שאני, כלומר נפשי, אשר באמצעותה אני מה שאני, מובחנת היא מגופי באמת ובאופן מוחלט, ויש באפשרותה להיות או להתקיים בלעדיו" (עמ' 124). גם הגוף קיים, אלא שבעוד הוא מתחלק הנפש אינה מתחלקת.
חלקים א', ב' וג' הגיוניים מאוד, כך נראה לי, ואולם שאלה מתעוררת בחלק ד' – שאלה המשתקפת בפסוק שמצוטט למעלה – מנין לנו שאלוהים לא מטעה אותנו? אנו רואים שמסקנה זו הובילה לקביעה הבעייתית מאוד של חלק ה' – שבחשיבה נכונה אני-עצמי איני מסוגל לטעות, שזה על פניו שגוי מאוד. ואגב, ידוע לנו על דקרט עצמו שטעה בכמה מקביעותיו המדעיות (מלבד בקביעה הפילוסופית הזו עצמה, כפי שאנו משערים...), אף כי גם הוא מודה לבסוף שהטעות היא מהטבע האנושי (עמ' 139).
לעניין הפסוק – גם אם הוא נראה מפתיע, ידוע לנו על המשך בקו-מחשבה זה בהגות היהודית דרך המושג "הסתר-פנים", כלומר – עיתים בהם הנהגת ה' בעולם אינה גלויה אלא נסתרת ומצריכה אמונה.
ואולי כנגד זאת בא פסוק אחר:
הושע יד10: "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם".
פסוק זה מחזיק בשתי האפשרויות: דרכי ה' הם כשלעצמם ישרים ועם זאת הפושעים נכשלים בהם, הווה אומר – הם מכשילים את עצמם, בעצם.
לגבי הסעיף השני, אמנם גם היהדות מחזיקה בתפישה הדואלית של הגוף והנפש ואולם נראה שהכתוב לא תומך בדעה שניתן להוכיח זאת, שהרי הוא אומר:
קהלת ג21: "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ".
לעומת זאת אפשר וכדאי להאמין בזאת:
קהלת יב7: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".
מעניין שבאגרת המצורפת לספר דקרט, הטוען לאפשרות הוכחת מציאות האל, מצטט מחכמת שלמה פרק יג': "לא כן הוא ולא יכופר להם הדבר הזה: כי אם יספו דעת ויבינו מוסדות הארץ על מה לא השיגו חיש מהר את אדון כל המעשים האל [פסוקים ח'-ט', תרגום נפתלי הרץ ויזל]" (עמ' 26). עוד הוא מצטט מהברית החדשה – פסוקים שגם כך דרך הבנתם אינה מוחלטת – אך מהתנ"ך עצמו הוא אינו מוצא מקור לכך.
על שאלת הקשחת הלב, של פרעה ושל סיחון, והבחירה החופשית ראה "שמונה פרקים" לרמב"ם, פרק ח'. ועוד שם:
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, וגו'" (ישעיה, ו', י.('
"ואתה הסבות את לבם אחורנית" (מלכים א', י"ח, ל"ז(.
לעומת זאת לענייננו הוא כותב:
"אבל דבר ישעיה:
למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך (ישעיהו ס"ג, י"ז).
הרי הוא עניין בפני עצמו ואין לו שום שייכות לעניינים הללו.
ואין הדברים האלה מכוונים אלא למה שנאמר לפניהם ולאחריהם: עמד ישעיהו וקבל על הגלות, וגירותנו ובדידותנו, ותגבורת האומות עלינו. ואמר בתחנונים:
אלוקי! כשרואים (ישראל) מצב זה של התגברות הכופרים, הם תועים מדרכי האמת ולבם ישטה מיראתך, וכביכול אתה מביא סכלים אלה לידי יציאה מן האמת.
כעניין שאמר משה רבנו:
ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור:
מבלתי יכולת וגו' (במדבר י"ד ט"ו-ט"ז).
ולפיכך אמר ישעיהו אחר זה:
שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך (ישעיהו ס"ג, י"ז, סופו של הפסוק).
כלומר: שלא יהיה בזה חלול השם".