קוד: ירמיהו ד בעברית מדוברת בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: איתמר כהן
אל:
רעה אנכי מביא מצפון
ד,ה הגידו ביהודה, ובירושלם השמיעו, ואמרו, תקעו שופר בארץ; קראו בקול רם ואמרו, היאספו ונבואה אל-ערי המבצר (מפחד האויב). ד,ו הניפו דגל לאות שיתאספו בציון המבוצרת, נוסו אל המעוז (ציון המבוצרת) אל-תעמדו: כי רעה, אנכי מביא מצפון--ושבר גדול. ד,ז עלה אריה ממחבואו בסבך היער שלו (הכוונה לנבוכדנצר), ומשחית גוים נסע ויצא ממקומו--לשום ארצך לשמה, עריך תהיינה ציה (חרבות) מבלי יושב. ד,ח על-זאת חגרו שקים, ספדו ויללו: כי לא-שב חרון אף-יהוה, ממנו. {פ}
ביום ההוא יאבד לב המלך ולב השרים
ד,ט והיה ביום-ההוא נאם-יהוה, יאבד [אומץ] לבם של המלך והשרים; והכהנים ימלאו שממון (בגלל חורבן המקדש), והנביאים יתמהו (בראותם שנתבדו נבואותיהם). {ס}
ד,י ואומר אהה אדני יהוה, אכן פתית והתעית את העם הזה ואת יושבי ירושלם לאמר, שלום יהיה לכם (ה' כאילו גרם לכך, כי לא העניש את נביאי השקר); והנה הגיעה החרב עד-הנפש.
רוח צח שפים במדבר דרך בת עמי
ד,יא בעת ההיא יאמר לעם-הזה ולירושלם, דרך בת-עמי, [כמו] רוח לוהט הבא מגבעות המדבר—[אשר אין בה כל תועלת], לא לזרות את המוץ, ולא לברר ולנקות (אלא להשחית). ד,יב [דברי ה':] רוח חזקה מרוחות המדבר האלה יבוא לי; עתה גם-אני אשפוט אותם (ואענישם על מעשיהם). ד,יג הנה האויב כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו--קלו מנשרים סוסיו; אוי לנו כי בי השודד עלינו. ד,יד ירושלם כבסי את לבך ממחשבות הרעה, למען תושעי: עד-מתי ילינו בקרבך, מחשבות חטאך. ד,טו כי קול מצפון הארץ (במקור דן) מבשר את התקרבות האויב; וקול מהר אפרים משמיע את בא האסון. ד,טז הזכירו לשבטי ישראל, השמיעו לתושבי ירושלם, הנה חיילות האויב השמים מצור באים מארץ מרחק; ויתנו על-ערי יהודה קולם (צעקו בשעת מלחמתם). ד,יז כשומרי שדה, היו עליה מסביב: כי המרתה את פי, נאם-יהוה. ד,יח דרכך ומעלליך (מעשיך הרעים), גרמו לך אלה; רעתך גרמה לך זאת כי מר חלקך, כי נגע האויב עד לבך. {פ}
המה לי לבי לא אחריש
ד,יט מעי מעי כואבים, קירות לבי כואבים, הומה עלי לבי--לא יחריש: כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה. ד,כ שבר על-שבר קרה, כי נשדדה כל-הארץ; פתאום שדדו את אוהלי, ברגע אחד שדדו את יריעות אוהלי. ד,כא עד-מתי אראה את דגל האויב—עד מתי אשמע את קול השופר (המורה לחיילי האויב לצאת לקרב). {פ}
אויל עמי אותי לא ידעו
ד,כב כי עמי כמו שוטה, אותי לא ידעו--בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו.
ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו
ד,כג ראיתי את-הארץ, והנה היא שוממה ורקה; ואת השמים, והנה כבה אורם. ד,כד ראיתי את ההרים, והנה רועשים; וכל הגבעות הזדעזעו. ד,כה ראיתי והנה אין אדם; וכל-עוף השמים נדדו. ד,כו ראיתי והנה הכרמל היה למדבר (הכרמל= מקום גינות ושדות); וכל הערים נהרסו מפני יהוה--מפני חרון אפו (כעסו). {ס}
ד,כז כי-כה אמר יהוה, שממה תהיה כל-הארץ; אבל לא אחריב אותה לעולמים. ד,כח על-זאת תתאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל--על כי דברתי וזממתי להרע להם, ולא נתחרטתי ולא-אשוב ממנה.
אוי נא לי כי עיפה נפשי להרגים
ד,כט מקול פרש ויורה חיצים בקשת, ברחו כל יושבי העיר--באו במעבה היער, והתחבאו בין הסלעים: כל-העיר עזובה, ואין איש היושב בערים. ד,ל ואת [ציון] השדודה מה תעשי, גם אם תלבשי שני (בגדים הצבועים אדום), ותתקשטי בתכשיטי זהב, ותצבעי את עיניך בצבע הפוך--לשוא תתיפי: מאסו-בך המאהבים, והם חפצים להרגך. ד,לא כי קול כקול החולה שמעתי, זעקת כאב כמו היולדת בפעם הראשונה--קול בת-ציון תתיפח (תרבה לבכות), תפרוש כפיה בתפילה: אוי-נא לי, כי-עיפה נפשי מחמת ההורגים. {פ}