קוד: איך זוכים לנבואה, או להשראה בשירה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
ירמיהו מה3 : "אמרת אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאבי יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי "
חז"ל מפרשים זאת שברוך בן נריה לא זכה לנבואה (ואגב, נשים לב שזאת נגד הפתגם "יגעת ולא מצאת – אל תאמין"!).
[בשוונג של השירה...]
איך זוכים לנבואה?
כידוע ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לריה"ל בשאלה זו: ריה"ל סובר את הדעה הפשוטה שההתנבאות באה מרוח הקודש המושפעת ממרומים, ואילו רמב"ם סובר שהיא נובעת מ"התעוררות מלמטה", מלימודים והשתלמות של הנביא עד שהוא מגיע לדרגת הנבואה – וצריך אז נס דווקא על מנת שלא לא יתנבא כשהוא מוכן לכך.
לדעתי, את אותה דילמה ניתן לראות אצל המשוררים המודרניים, שאותם ניתן לראות כעין נביאים עכשוויים.
את גישת הרמב"ם מבטא שירו הנפלא והאהוב עליי מאוד – שציטטתי בכמה הזדמנויות - של ביאליק:
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר:
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.
וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.
וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.
http://benyehuda.org/bialik/bia053.html
בהקשר הזה כדאי לצטט את דברי ישעיהו ליבוביץ בספרו "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ...", רעיון שלדבריו לקח מקרל פופר, עמ' 74:
"יש להבחין הבחנה חדה בין שתי משמעויות של המונח "יצירה":
יצירה 1 שייכת לרשות היחיד של הכרת היוצר את תודעתו הוא; יצירה 2 שייכת לרשות הרבים של ההכרה המשותפת לבני אדם".
זהו בדיוק התהליך שמתאר ביאליק בשירו, המעבר מרשות הפרט לרשות הכלל.
מנגד, את גישת ריה"ל מבטא שירו הידוע והנפלא גם כן של נתן זך:
ציפור שניה:
ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי
עבר אותי אז רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום
http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=938&wrkid=4324
כאן נראה שמדובר בהתגלות חיצונית שחווה המשורר. ככלל, כשם שלנביאים יש בדרך-כלל מעמדי חניכה, כך גם למשוררים יש רגעים כאלה והם מבטאים אותם בשיריהם. רגע הופעת השיר הרי הוא כרגע של התגלות ומתואר כאן – ובמקומות נוספים – ככזה.
(גם אני כתבתי פעם שיר כזה אך איני מוצאו ואולי מוטב כך).
ככלל, כדאי לדעת, מוטיב הציפור כביטוי לשיר נפוץ אצל המשוררים. כך הוא מופיע למשל בשירה הידוע גם כן של יונה וולך:
בעיות זהות / יונה וולך:
ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=351826928281412&id=331858580278247
כאן מבוטא ההפך הגמור משירו של ביאליק שפתחתי בו – זו ציפור חקיינית, השרה שירים של אחרים ואין בה מקוריות. ניתן לראות אלמנט זה כהיבט פוסט-מודרני בשירת וולך, המאופיין בשחזור וחיקוי סגנונות בדרך הפאסטיש וכיו"ב, אך נראה שאין זה המקום לפרט נקודה זו.